הנשמה רוצה יותר (על דבקות בה')

שלום לך,

מאוד מאוד שמחתי לראות שכך אתה מרגיש. לא, אין לי כל שמחה בדיכאונך, שִמחתי נבעה מכך שהקריעה שאתה מרגיש היא הדבר הכי טבעי שאנחנו יכולים להרגיש. הקריעה הזו נמצאת בעצם ביסוד המצאותנו בעולם הזה.

בעל התניא (פרק ל"ז) כותב שאת צער הירידה של הנשמה לזה העולם איננו יכולים לתפוס. שהרי הנשמה בעודה בשמים, מקור מחצבתה, היתה דבוקה בה' באהבה ויראה עצומים שאפילו הצדיק הגדול ביותר לא יוכל להגיע אליהם. אין לשער את הצער של ניתוק הנשמה מדבקותהּ בבורא.

שאריות של צער זה הן המקור לצערך, שכפי מה שכתבת, מורגש בעיקר בתפילה (מדוע ההרגשה מתעצמת דווקא בשעת התפילה ארחיב, בע"ה, בהמשך).

בעל התניא (פרק י"ט), וגם ר' נחמן רמז לזה במקום אחר, נותן משל על הנשמה עפ"י הפסוק (משלי כ', כ"ז): "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם". הוא כותב שם שנשמת האדם דומה לשלהבת נר, כמו שהשלהבת רוצה תמיד תמיד לעלות למעלה, למרות שאם היא תתנתק מהפתילה היא תיפסק ותתבטל באויר, כך גם נשמת האדם רוצה לעלות למעלה ולהדבק בה' למרות שהדבר יבטל אותה באורו הגדול והאין סופי.

הרצון הזה, הכאב הזה, הוא לחם חוקנו, הוא טמון בבסיס חיינו.

אז מה, נשקע בדיכאון וזהו?

ודאי שלא. הנשמה מטבעה אין בה עצבות. הנשמה מטבעה יש בה רק שמחה (הרי היא חלק מעצמותו של הקב"ה ממש).

אפשר לתת למצב בו אנו נמצאים בכל עת משל. משל לזוג אוהבים שנאלצו להפרד לתקופת מה בגלל שלַאהובה היתה שליחות חשובה ביותר. בכל משך השליחות, הגעגועים של שניהם האחד לשני שרפו אותם עד כלות. לַאהובה היה מחשב עם מצלמת אינטרנט וחיבור אלחוטי, כך שהאוהב יכל לראות אותה, אך היא לא יכלה לראות אותו, שכן מראש הותקנה התוכנה בצורה חד כיוונית. אחרת היא לא היתה יכולה להמשיך בשליחות.

כדי שהיא לא תצטער יותר מידי (ומעוד כמה טעמים נוספים) פיתח לה אהובהּ לפני יציאתה לשליחות מסך תלת מימדי שניתן לחוש דרכו את המופיע בו, ובעזרתו היא תוכל לחוש את אהובהּ אך לא לראותו, שכן כאמור, אם היא תראה אותו היא לא תוכל להמשיך בשליחות.

הנמשל הוא, כמובן, לה' יתברך (אוהב) ונשמת היהודי (אהובה) שירדה הנשמה לעולם (הפּרֵידה) כדי לתקן בו את חלקהּ (השליחות). הנשמה מתגעגעת לה' והוא יכול לראותה, אך היא לא יכולה לראותו ולהמשיך בשליחותהּ ("כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי", החיים הם המשך השליחות, המוות הוא סיומה). לכן נתן ה' לאדם מצוות (מסך תלת מימדי עם חוש מישוש) שהן רצונו ית', וכשהאדם עושה אותן, נשמתו יחד עם עוד חלקים שבו נכללים באור ה' ודבקים בו, מעין מה שהנשמה הרגישה בעודה בשמים (לחוש את אהובהּ ולא לראותו). דבר זה, כמובן, מרגיע את געגועיה.

בעצם ע"י עשיית המצוות, מעבר לתיקון העולם ועוד כמה טעמים חשובים, אנו נותנים לנשמה לחוש מעט מהעולם הבא גם בעולם הזה.

[המצוות הן שמחתה של הנשמה, הן המרגוע לגעגועיה, ותרופה לכאביה.]

נסביר את זה מכיוון נוסף.

כתבת שאתה מרגיש את הכאב הזה במיוחד בשעת התפילה. שאלת את עצמך מדוע? כותב בעל התניא (לקוטי תורה, סוכות דף ע"ח, "ושאבתם מים בששון") שבשעת התפילה מסוגל [כל] יהודי ולוּ הפשוט ביותר, להגיע לידי אהבה גדולה לקב"ה. הטעם לכך הוא משום שבכל יהודי ישנה אהבה מסותרת, אהבה לה' החבויה בו תמיד (שמקורהּ בנשמתו), אשר היא מתלהטת ועולה בשעת התפילה (התפילות נתקנו כנגד הקורבנות, וכשם שבהקרבת הקורבן יורדת אש מהשמים, כך גם בשעת התפילה מתלהטת האש החבויה ביהודי, שירדה אליו בירושה מאברהם אבינו ע"ה). על אהבה זו נאמר בשיר השירים (פרק ח', ו'): "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה". זוהי אהבה של געגועים, כמו שלהבת הנר שמתגעגעת למקורה ואינה משיגה.

לעומת אהבה זו, אהבה בבחינה של אש, ישנה אהבה נוספת. אהבה זו נקראת "אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים" (והיא כנגד יסוד המים, שמסמלים את התענוג. בניגוד לאהבה הקודמת שכנגד יסוד האש). בעוד שאהבת האש מסמלת את הגעגועים שבעקבות הריחוק, ובגעגועים אלו מקבלת האהבה את ביטויהּ, האהבה בתענוגים מסמלת את האהבה שכבר הושגה. היא אינה מסמלת את געגועי האהובה לאהובהּ, אלא את חיבורם של האהובים. האהבה של המפגש, היא האהבה בתענוגים.

ובעצם, האהבה שמתגלית בעת עשיית המצוות, שבהן דבק האדם בבוראו, היא האהבה בתענוגים, היא המשלימה את הגעגועים שהתעוררו בתפילה. לכן, כותב בעל התניא, מיד אחרי התפילה חשוב לשבת וללמוד תורה, כי בעסק התורה האדם ממשיך את האהבה הזו אליו לכאן, לזה העולם. הוא דבק בה', ומשלים במעט מזעיר את חסרונה העצום של הנשמה. הוא מצליח להרגיע את געגועיה. הוא מצליח לחזור ולגרום לה להתבטל יחד אתו לה'.

זה נכון בעיקר לגבי תורה (שבלימודהּ עוסקים כל רבדי האדם- מחשבה, דיבור (במלמול הלימוד) ומעשה (תנועת השפתיים במלמול הדיבור)), אך גם לגבי שאר המצוות. המצוות הן המרפא לגעגועי האדם בזה העולם.

על אף כל זאת, כתבת, אתה לא רואה שמחה מהמצוות. אם כן, אנחנו צריכים לברר מה חוסם את המצוות מלהאיר את הנשמה.

חסמים, לצערנו, יש הרבה. לכן, אתייחס למצוי ביותר (לענ"ד), בכ"מ אשמח שתיצור איתי קשר כדי שנוכל בע"ה לברר את הדברים יותר לעומק עפ"י דרכך האישית, ועוד יכול להיות שאצלך החסם הוא אחר, ואפשר שהדברים יהיו פחות רלוונטיים לגביך.

לאחר עטיפת הטלית בבוקר יש שנוהגים לומר ארבעה פסוקים מתהלים (ל"ו, ח-י"א). סוף הפסוק השלישי הוא: "בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר". כשמתבוננים בפס' לכאורה הלשון שלו אינה מובנת בכלל. באור שלך אנחנו נראה אור? לכאורה הוא היה צריך לומר- באור שלך אנחנו נראה את העולם או כל דבר אחר. אבל באור לראות אור?! ראית פעם מישהו שהאיר על נורה דולקת? כדי להבין את לשון הפס', ויחד אתו ללמוד עוד יסוד חשוב מאוד, צריך להתבונן על ההקשר בו נאמר הדבר: "מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱ-לֹהִים וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן: יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם: כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר:". נתמקד בפס' השני ובתחילת השלישי. דוד המלך משבח את ה' על חסדו היקר, שהוא מרוה ומשקה את האדם. איך הוא משקה ומרוה את צמא האדם? כי ה' הוא מקור החיים, ובאורו אנו רואים את האור. יש פה שני צדדים- מכיוון אחד, ה', שהוא נותן החיים. מכיוון שני, אנחנו, שרואים באור שלו אור. בעצם מה שדוד בא לומר הוא שה' מחיה את הכל, הוא המקור לכל החִיוּת שבעולם, וזה קורה כשאנחנו מקבלים את האור שלו. כשאנחנו מוארים מהאור שלו. באור שלך אנחנו נראה אור. קודם כל האור שלך יאיר לנו, הוא יהיה בשבילנו לאור, למרות שאנו מצויים בהסתר פנים בזה העולם. ואח"כ האור שלך דווקא הוא יהיה לנו לאור, כלומר אנחנו לא נצטרך שום אחר, כל יניקת החיים שלנו תהיה אך ורק ממך. כך אתה תחיה אותנו, תשקה ותרוה את צמאון נשמתנו.

אם נביט על הדברים מהכיוון של שאלתך, נבין שהאור של ה' נמצא בהעלם, בהסתר, בתוך העולם הזה. כדי להתחיות ממנו צריך להתחבר אליו. אדם שעושה מצווה ביובש, גם אם הוא לא שלם עם אלוקיו, המצווה לא תאיר אותו. אך לעומת זאת, אם הוא יעשה מצווה וישמח בה, אם הוא יעשה מצווה ויואר ממנה, "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר", אז האור שהוא התכוון אליו מתוך החושך וההסתר, יאיר את כולו. בעצם, כל הפעולנ שעלינו לעשות כדי להתחיות מהתורה היא מעטה מאוד, האור של התורה כבר קיים ועומד, עלינו רק להסיר את הלוט. לעשות את המצוות מתוך שמחה. סיימת סדר בוקר? תרקוד בשמחה גדולה. הנשמה שלך מוארת!! הדלקת נרות חנוכה, איך אתה יכול להמשיך סתם ככה לתוך שגרת היום-יום? זה שאנחנו עושים היום מצוות ומסתובבים אח"כ עם אותו פרצוף כמו לפני המצווה, זו דפיקה שלנו. באמת זה לא כך. איך יכול להיות שיהודי יברך את ה' ולא יסתובב אח"כ לפחות כמה רגעים עם חיוך מאוזן לאוזן???

כך, ע"י התכוְננות תודעתית בלבד לאור שכבר קיים, תוכל הנשמה, הצמאה בארץ ציה והסתר עיפה בלי מים, להתחיות ממקור החיים, לאור באור ה' ובחסדו.

על אדם כזה כבר אמר דוד (תהלים קי"ב, א'): "הַלְלוּ יָ-הּ אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה' [בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד]" (תראה שם בהמשך המזמור מה יהיה שכרו…).

לסיום, עצה קצרה כדי להתכוְנן יותר בקלות- הרמב"ם, איש השכל והמדע, מביא בסוף הרבה מהלכותיו מעט דברי חיזוק ושבח על המצווה (דוג' לכך תוכל למצוא בסוף הלכות שבת, ציצית, תפילין, ספר תורה ועוד). את הטעם לכך הוא כותב בסוף הלכות תמורה (פ"ד הי"ג): "אף על פי שכל חֻקי התורה גזרות הן, כמו שבארנו בסוף מעילה (ח', ח')- ראוי להתבונן בהן, וכל שאתה יכול לִתֵּן לו טעם- תן לו טעם* הרי אמרו חכמים הראשונים, שהמלך שלמה הבין רֹב הטעמים של כל חֻקי התורה." אחרי נתינת עמה טעמים להלכות תמורה חותם הרמב"ם את דבריו: "וכל אלו הדברים [כדי לכֹף יצרו ולתקן דעותיו]…" (וכן כדאי לעיין גם בדבריו בהלכות מעילה שהוא הזכיר בהתחלה). מכך אנו רואים שהבנת המצווה, שורשה וטעמה, עניינה ופעולתה, מסוגלים לעורר את האדם לקיימה ולהתחבר אליה (לא שבלעדי זה הוא לא יקיים אותה, ח"ו). לכן עצתי לך היא, תלמד ספרים שעוסקים בטעמי המצוות ובפעולתן עליך ותלמדם בנחת ובהבנה, [תוך יישׂום מעשִי של היסודות שלמדת]. וכך תזכה, בחסדי ה', לאור המצוות ושמחת הנשמה.

לכל הרחבה, שאלה, וכן המלצות קצרות לספרים עפ"י חפצך ונפשך, אשמח שתפנה אלי.

בתפילה שנזכה לאהוב את ה' ולהתגעגע אליו באמת, ונזכה לראות עין בעין בשובו לציון ברחמים עת יואר החומר באורו יתברך,

עדיאל
calev72@gmail.com