בפרשת השבוע מוזכר האיסור שהתורה גוזרת לא להתחתן עם עמוניים ומואבים, גם אחרי שהם מתגיירים וזאת משתי סיבות: הראשונה: "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים" והשנייה: "ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך".
סדר הדברים מעניין, אם אנחנו היינו מנסים לסדר את הדברים החמורים שהעמונים והמואבים עשו לנו היינו קודם מזכירים את מה שהם ניסו להרוג אותנו, ולצורך כך שכרו את בלעם, ורק אחר כך שהם לא הגישו לנו אוכל?
אלא שהתורה דווקא מזכירה קודם את הנושא שהם לא הגישו לנו כיבוד כאילו זה יותר חשוב, ורק אחר כך את זה שהם רצו להרוג אותנו? מדוע?
אלא שאם נחשוב לרגע, מדוע התורה לא רוצה שנתחתן עם עמוניים ומואביים יותר משאר האומות? מה כל כך לא טוב בהם?
מה שלא טוב ואולי לא נשים לב, הוא שהמידות שלהם, דרך החיים שלהם לא מתאים לאופי של עם ישראל, המידות שלהם מקולקלות, הם לא מכבדים אורחים והם שוכרים אנשים לקלל את עם ישראל.
אז נכון יכול להיות שאדם הגיע לאיזו נקודת מפנה ועשה מעשה חמור חד פעמי, עדיין זה לא מעיד על אופי מקולקל באופן קיצוני, הם שוכרים את בלעם כי הם מפחדים, זה לא מעיד על אופי בעייתי.
אבל אם יום יום במשך ארבעים שנה עם ישראל נמצא לידם במדבר, ואף אחד מהעמוניים והמואבים לא מסתכל ימינה ושמאלה, לראות אולי מישהו רוצה לחם, או מים? אף אחד לא מכבד אורחים!! זה חמור מאוד, זה מראה על קלקול עמוק אצל העמים האלה, קלקול שצריך לגרום לתהום ביננו לבינם, ולאיסור חיתון.
אז בחודש אלול, על מנת שנשפר את מעשינו נסתכל ימינה ושמאלה למי אנחנו יכולים להגיש לחם ומים, או אפילו מילה טובה, לפעמים זה יותר עוזר….
שבת שלום!
חברים מקשיבים
