הפחדות בעניין עונשי הגהינום

: לשמוליק שלום רב,
יישר כוחך על תביעתך הבלתי מתפשרת לעבוד את הקב"ה מתוך אהבה ואמונה ולא מתוך הפחדות וקטנות. בשאלתך היטבת לנסח את זעקת הנפש הישרה לנוכח ספרים מזה המין הנובעת מחוסר יכולת להשלים עם תיאורי אמונה כאלו.
• הספר הנ"ל לא מיועד לך. הוא נועד לאנשים שלא מסוגלים לגלות תעצומות עוז של אהבת האמת מפני שהיא אמת ולא מפני דבר אחר בעולם. ועל כן זהו ציור יראת השמים שלהם. זהו המזון הרוחני המבריא אותם ואיתו הם חשים בנוח, סגנון אחר לא מובן להם והם גם לא מחפשים אותו. גם אותם אסור לנו להפקיר, וזהו תפקידו של מחבר ספר זה. ועל כן היחס אליו מורכב. כמובן, שעל מנת ליצור תנועת תשובה אמיתית שתחזיר אותנו לחיים ישראליים בריאים ונורמאלים אין די בכך. משום שסגנון זה זר לחלק החושב שבדור, ואין הוא פועל עליו לטובה ומדרבן אותו לתשובה. כי אם מייאש אותו מתשובה, מקומם אותו ומשאיר את נפשו אומללה וחבולה והחמור מכל, רחוקה מנועם ה' ומטובו.
עצתי לך היא כי תחליף את ספר "נצח-ישראל" הזה, בספר המקורי הנושא את השם "נצח-ישראל" למהר"ל מפראג. ובכך בטוחני, כי תרגיש טוב יותר.
• ישנו כמובן, סוג של יראת עונש חיובית המהווה שלב ראשוני בעבודת ה' במה שהיא טבעית ופשוטה. וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה פרק י' הלכה א':

"אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא, אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים, ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה. "

אולם, אנו לא עוסקים כעת ביראת עונש כזו או אחרת ותו לא. אנו עוסקים כאן בניסיון להדריך את דורנו בהתאם למצב הנשמתי שלו, ובהתאם לתביעותיו הנפשיות. המתבטאות בתביעה לשלימות, הזדהות ושייכות עם כל שהוא נפגש. ועל אחת כמה וכמה ביחס לערכיו ואמונתו ועל כן אין הוא מסתפק בציורי האמונה המסורתיים והפשוטים.

וכך כותב הרב קוק זצ"ל (נדפס באורות האמונה מהדורת תשס"ב עמ' 48):
"יש כפירה שהיא כהודאה, ויש הודעה שהיא ככפירה. כיצד, מודה האדם שהתורה היא מן השמים, אבל אותם השמים מצטיירים אצלו בצורות כל כך משונות עד שלא נשאר מן האמונה האמיתית מאומה. וכפירה שהיא כהודאה כיצד, כופר האדם בתורה מן השמים, אבל כפירתו מיוסדת רק על אותה הקליטה שקלט מן הציור של צורת השמים אשר במוחות המלאים מחשבות הבל ותוהו, והוא אומר התורה יש לה מקור יותר נעלה מזה. ומתחיל למצוא סודה מגדולת רוח האדם, מעומק המוסר ורום החכמה שלו, אע"פ שעדיין לא הגיע בזה למרכז האמת, מ"מ כפירה זו כהודאה היא חשובה, והיא הולכת ומתקרבת להודאת אמונת אומן."

ובמידות ראי"ה ערך יראה אות י':
(מומלץ לקרוא שם את כל הסעיפים – כדי לקבל תמונה יותר שלימה)

"יראת שמים בעצמה צריכה לקבל עליה עול יראת שמים."

ובניסוח חריף ביותר באורות מאמר "ייסורים ממרקים" עמ' קכו':

"……אין גאות אלוקים מתגלה אז בתוך הנפש, כי אם שפלות דמיונות פרועים, המציירים תכונה של מציאות בדויה מטושטשת, מדולדלת וקצופה, שמבהלת את כל מאמין בה ומדכאת את רוחו , מטמטמת את הלב ומונעת את עדינות הנפש של האדם מלהתגבר, ואף אם יאמר כל היום כולו שאמונה זו היא בד' אחד היא מילה ריקה שאין הנשמה יודעת ממנה כלום, וכל עדין רוח מוכרח הוא להסיח את דעתו ממנה, וזאת היא הכפירה שבעיקבא דמשיחא כשאזלו מים מיני ים הדעת האלהית בכנסת ישראל – ובעולם כולו".

פיסקאות אלו נכתבו עבור דור זה. ועל כן רק ההולך בדרך זו יוכל "להחזיר בתשובה" באמת. וכמו שכותב במפורש הרב קוק זצ"ל באיגרת שעח' (אגרות ראי"ה כרך ב') הידועה גם בשם: "אגרת התשובה".

"ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט,לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתתה של תורת אמת. כי כל זמן מאיר בתכונתו".

נזקיה של יראה פסולה הינם רבים. היא מביאה לשנאת ה' והתורה, אטימות המחשבה והלב, חולשת רצון ואמונה עצמית, דחיקת המוסר, אגואיזם רוחני, זיוף עצמי, ועצבות.
(על פי תת-הנושאים בספר "מפתחות לכתבי הראי"ה" ערך "יראה פסולה" עמ' 137)

כיצד משתחררים מיראה כזו מגיעים לאהבת ה'?
ממשיך הרמב"ם (שם, הלכה ו')
"דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך, אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה."

כלומר, בכדי להגיע לאהבת ה' האדם צריך האדם "ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כוחו להבין ולהשיג" . – בניסוח של ימינו זה נקרא: ללמוד אמונה.

• לפני שנמשיך, הערת אגב חשובה:
ההתבססות של המחבר על דברי חכמים ובמיוחד על דברי המקובלים שדברו בשפה כזו אינה מדויקת משום שיש בה חוסר הבנה מסוים כיצד לגשת לספרי הקבלה וללימוד האגדה. ישנם דברים מיוחדים שעליהם שמים את הדגש בלימוד האגדה כגון: השפה שחז"ל השתמשו בה, המשלים, התכנים שאמורים להיות מועברים ע"י המימרא, הרמז שיש בדברים. (על כל אלה עיין באריכות הקדמות הרמב"ם למשנה ולפרק חלק, וספר באר-הגולה למהר"ל מפראג) משום כך כל הציטוטים המובאים בספר בשם חכמי ישראל הם אמת לאמיתתה של תורה וחלילה להכחיש אותם, אלא שיש להבינם באופן כזה הראוי למי שאמרום ולא להקטין את בעלי המימרות ע"י תובנות ילדותיות .

רק לאחר הקדמה זו ניתן לגשת בדחילו ורחימו אל שאלותיך.

א. כשאנו מדברים על מוגבלות שכלנו והבנתנו אין הכוונה שאין אנו יכולים להבין מאומה ועל כן יש להקפיא את השכל בדיפ-פריזר…. אלא שעלינו מוטלת החובה לעמול בשכלנו עד למקום שהוא מגיע ולדעת להגדיר בדיוק מה אנו מסוגלים להבין ומה לא. מעבר לכך, ישנם דברים שהם שייכים להיגיון הפשוט שהוא חזק אף יותר ממסקנה שכלית כזו או אחרת. כזו היא מערכת השכר והעונש שהיא הראשונית והבסיסית ביותר בכל מערכות חיינו היום יומיות ועליה מושתתת כל התנהגותה של החברה והיחיד. ועל כן טיפשי הוא לטעון שדווקא כאן, ביחס למגמות הערכיות והמוסריות היותר חזקות הפועלות בהוויה – כלומר, התורה והמצוות , לא תפעל מערכת זו?!
ב. מעבר לתובנה הגיונית ופשוטה זו הרי כל התורה כולה וכל הנביאים והכתובים מליאים בשכר ועונש. חטא אדם הראשון ועונשו, קין, דור המבול, דור הפלגה, הפיכת סדום ועמורה, הנהגת בני ישראל במדבר, תקופת השופטים, מלכים שלא מילאו אחר רצון ה' – נפסקה מלכותם, חורבן המקדש כתוצאה מחטאים. איוב, יונה הנביא. – בכל התנ"ך כולו ישנה התאמה בין רמתו המוסרית של העם לבין השכר והעונש המיידיים. הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק לומד הנהגה זו של שכר ועונש מדברי הקב"ה למשה רבנו "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי". (היסוד האחד עשר משלושה עשר עקרי האמונה לרמב"ם)
ג. כעת הגענו לנקודה הבעייתית. מהו פשרו של אותו שכר ועונש? האם הכוונה להתפרצות ספונטאנית של זעם וחמה של בריוני השכונה המצוידים באלות, ואגרופנים?! (כמובן, לאחר קבלת רשות מהגורמים המוסמכים…) התקפה מאסיבית של יצורי אופל, שדונים ומוטאציות על ילוד אישה חסר יכולת התגוננות וריסוקו לגזרים?! אתמהה!
ד. כל מחנך מתחיל יודע כי כלל מספר אחד בענישה הוא שיהיה יחס ישר ונכון בין החטא לעונש. והכלל השני – אין העונש מהווה מטרה בפני עצמה כי אם תפקידו להיות מנוף להתקדמות שתבוא בעקבותיו!
בתיאור האמור לעיל שני הכללים האלה לא מתקיימים! והדבר החמור מכול הוא שהקב"ה מצטייר באופן שאינו מחמיא אפילו לא לדיקטאטורים שפלים בהיסטוריה, ק"ו בן בנו של ק"ו לא לקב"ה!
ה. ועל כן יש להבין את מציאות השכר והעונש באופן השלם ולא החלקי. נתחיל בהסברת שני סוגים של שכר ועונש:
ישנו שכר/עונש חיצוני וישנו שכר/עונש טבעי.
לדוגמה: אדם עבר כביש ברמזור אדום וקבל קנס – זהו עונש חיצוני, טכני.
לעומת זאת אדם ששתה רעל לא עלינו ומת, אין זה עונש – זהו דבר טבעי שבטבעיים. כך הוא טבע המציאות. אלו חוקי הטבע שעל פיהם גוף האדם מתפקד.
ו. שכר ועונש במובן שהתורה מתכוונת אליו שייכים לסוג השני, ועל כן הם אינם חיצוניים אלא טבעיים, התוצאה הישירה של המעשה. (נפש-החיים שער א' פרק יב', המהר"ל מפראג במקומות רבים) החטא עצמו הוא החיסרון שנוצר במציאות עקב הפעולה נגד החוקים המוסריים של ההוויה. ("חטא" פירושו המילולי הוא חיסרון. "אנכי אחטנה" "קולע אל השערה לא יחטיא") והוא בעצמו "העונש" – "תייסרך רעתך" "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין ה' אלוקיכם" והפעולה המתאימה למגמה, לערך, לאידיאל, המוסיפה טוב בעולם מכונה בשם מצווה – צוותא. גן עדן וגיהנום הם – ריחוק או קירוב לה'.
ז. ועל כן מי שמבין את הדברים שכתבנו עד כאן. "לא יכול" לעבור עבירות. עבירה אם כן אינה כניעה ל"יצר" ותו לא – עבירה בראש ובראשונה מעידה על מצב שכלי לא תקין! כן, ממש כך. "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". (סוטה ג.)
ח. כל התיאורים ה"מפחידים" בספרי המקובלים באו כדי לסבר את האוזן, דיברה תורה כלשון בני אדם, ויש להבינם לאור העקרונות שציינו לעיל. כלומר, שמה יחשוב האדם כי גן ועדן וגיהנום זהו דבר ערטילאי ומופשט "מציאות וירטואלית" ועל כן לא נוגעים אליו והוא לא "שייך" לזה. אומרים לו חכמי הסוד – תבין שאתה שייך לזה מאוד. תבין שזו מציאות ממשית שאתה קובע כיצד היא תראה – יותר נכון כיצד אתה תראה. ולכן באו התיאורים החדים, על מנת שלא להשאיר שום ספק בכוחו ובהשפעתו של האדם על הבריאה ומתוך כך – אחריותו על מעשיו. – כלומר, יש כאן ניסיון להגדלת תודעת אחריות האדם על מעשיו.

ט. ההבנה שמציאות העוה"ב היא ההמשך הטבעי של עולמנו זה (פרוזדור וטרקלין, כלשון המשנה) מדרבנת את האדם לפעול ליצור, ולעמול שהרי יש כאן מהלך אחד, אחדותי ואורגני. משום כך אף נעשה שימוש בהשאלה במונחים משפת היום יום שלנו – למרות שברור שאין זו כוונתם המקורית {גן עדן וגיהנום למשל – אלו מקומות על פני כדור-הארץ – (רמב"ם הקדמה לפרק "חלק" וכוזרי סוף מאמר א') ואילו מציאות רוחנית כמו עוה"ב איננה מתרחשת ב"מקום" היא לא "מוגבלת" ע"י שטח, ואינה בעלת מסה, אינה תופסת נפח וכו' (ספר העיקרים מאמר ב'}.
י. זהו אחד ההסברים מדוע התורה לא ציינה את השכר בעוה"ב במפורש מפני שהיות שכר ועונש בעוה"ב הוא דבר פשוט וטבעי המתבקש מבריאת העולם – הגוף חוזר לעפר – והנפש חוזרת למקור שממנו חוצבה. "שכר רוחני" הוא דבר פשוט. החידוש שהמצוות יוצרות גם שכר גשמי, פיזי, ארצי, בעולם הזה, ולכן התורה מתמקדת בו. עניין הישארות הנפש נמצא גם בדתות אחרות ואף הפילוסופים ברובם סברו כך אם כן אין זהו ייחודה של תורת ישראל. (עיקרי הדברים מתוך רמב"ן על התורה) לרב קוק זצ"ל יש הסבר נפלא משלו. (אורות-התורה פרק ח' פסקה ה') (הסברים נוספים בספר "נשמת חיים" לרבי מנשה בן ישראל פרק ב', ובהקדמת הרמב"ם לפרק חלק)

יא. האם מציאות זו היא גופנית ממש או לא? – כך כותב הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ח' הלכות א' – ב':

• הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא והיא החיים שאין מוות עמהן והטובה שאין עמה רעה, הוא שכתוב בתורה למען ייטב לך והארכת ימים, מפי השמועה למדו למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך, וזהו הוא העולם הבא, שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו, ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו אלא יכרתו וימותו, וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה, וזהו כרת הכתובה בתורה שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא, מפי השמועה למדו הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא, כלומר שאותה הנפש שפירשה מן הגוף בעולם הזה אינה זוכה לחיי העולם הבא אלא גם מן העולם הבא נכרתת.
• העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת, הואיל ואין בו גויות אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה, ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה, כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן, כך אמרו חכמים הראשונים העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, הרי נתברר לך שאין שם גוף לפי שאין שם אכילה ושתיה, וזה שאמרו צדיקים יושבין דרך חידה אמרו, כלומר הצדיקים מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה, וכן זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן והיא העטרה שלהן כענין שאמר שלמה בעטרה שעטרה לו אמו, והרי הוא אומר ושמחת עולם על ראשם ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש כך עטרה שאמרו חכמים כאן היא הידיעה, ומהו זהו שאמרו נהנין מזיו שכינה שיודעים ומשיגין מאמתת הקב"ה מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל.

(לא נכנסתי כאן ללימוד השגת הראב"ד – על מנת שלא להאריך יתר על המידה. אולם אציין כי ישנה מחלוקת ראשונים יסודית בין הרמב"ם לרמב"ן בהגדרת עוה"ב וביחס לעולם הנשמות – אולם לאחר עיון מה – נדמה כי ההבדל הוא רק במינוח אולם העקרונות מוסכמים על שניהם)

יב. ביחס להשוואתך את היהדות לאיסלם, הנה לא כך כתב הרמב"ם. (שם הלכה ו')

• שמא תקל בעיניך טובה זו ותדמה שאין שכר המצות והיות האדם שלם בדרכי האמת אלא להיותו אוכל ושותה מאכלות טובות ובועל צורות נאות ולובש בגדי שש ורקמה ושוכן באהלי שן ומשתמש בכלי כסף וזהב ודברים הדומים לאלו כמו שמדמין אלו הערביים הטפשים האוילים השטופים בזמה, אבל החכמים ובעלי דעה ידעו שכל הדברים האלו דברי הבאי והבל הם ואין בהם תועלת ואינה טובה גדולה אצלנו בעולם הזה אלא מפני שאנו בעלי גוף וגויה וכל הדברים האלו צרכי הגוף הם ואין הנפש מתאוה להם ומחמדתן אלא מפני צורך הגוף, כדי שימצא חפצו ויעמוד על בוריו, ובזמן שאין שם גוף נמצאו כל הדברים האלו בטלים, הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם הבא אין שום דרך בעולם הזה להשיגה ולידע אותה, שאין אנו יודעים בעולם הזה אלא טובת הגוף ולה אנו מתאוין אבל אותה הטובה גדולה עד מאד ואין לה ערך בטובות העולם הזה אלא דרך משל אבל בדרך האמת שנערוך טובת הנפש בעולם הבא בטובות הגוף בעולם הזה במאכל ובמשתה אינו כן, אלא אותה הטובה גדולה עד אין חקר ואין לה ערך ודמיון, הוא שאמר דוד מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'.

יג. כיצד אנו "יודעים" מה יהיה שם?
א. על פי לימוד התנ"ך כולו. ובמיוחד דברי הנביאים בנושא.
ב – קבלת חז"ל מן הנביאים.
ג. ספרות האגדה והמדרש.
ד. השכל הישר.
ה. הכי חשוב – אנו כלל לא עוסקים במה יהיה שם – אלא כיצד עלינו כאן להיות מוסריים יותר – כאן. זוהי מטרת המדרשים. לא העיסוק והחיטוט הסקרני בבלתי נודע, ועריכת "סיור מודרך בגהינום" אלא בראש ובראשונה לימוד מוסרי הנובע מתוך התבוננות של השכל הישר על המציאות – והסקת המסקנות הנדרשות.
יד. ובכל זאת אציע פירוש פשוט לדברי המדרש שהבאת: "רצונך שאעמידך על שער גהינום" – לעמוד על סוד העניין – "שער גיהנום" – מה יכול להביא את האדם לגיהנום בעולם הזה? – קנאה תאווה כבוד. תבין שיש בני אדם "שתלויים באפם" – רחרחניים, מחפשי מריבה, וזה גרם לצרותיהם, אי- יציבות, ארעיות. ("תלויים") אחרים "תלויים בזרועותיהם" – "בעלי זרוע" המטילים אימתם על הבריות וסופם לבוא על גמולם. "על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון". נשים "תלויות בדדיהן" – שימוש לא נכון בנוי וביופי שהקב"ה חנן אותן בהם, וכן על זה הדרך.
טו. לאור כל האמור לעיל אני מקווה ששינית את עמדתך ביחס לדברי חז"ל אלו וכעת אתה מוכן לקבלם ונפשך לא מתקוממת ונזעקת. בכל אופן ניסינו לומר שחז"ל מלמדים אותנו כיצד לפתח תביעת עין פנימית-מוסרית על המציאות. אם בכל זאת יש לך קושיות על דברי חז"ל אלו ולא מצאת להם ישוב הולם – ניתן להניח ב'צריך עיון'. (עלינו כמובן…)
טז. לא נאריך כאן יותר מידי בסוגיית במה אפשר לחלוק על חז"ל ובמה לא – משום שאין זה הדיון העיקרי בשאלתך. והיא הועלתה רק כפתח מילוט מדברים שנראו לך תמוהים.
וביחס לספרי הפחדה, תניח אותם במקומם במדף… ישנם עוד מספיק ספרים שצריך ללמוד לפניהם….

בכל מקרה שמוליק, תמשיך כך, שמור על ערנות. תלמד אמונה, מומלץ מאוד להיות בקשר עם ת"ח שיוכל לכוון אותך בענייני אמונה והלכה.

מקווה לשמוע ממך בהמשך,
שי, חברים מקשיבים