הקדוש ברוך הוא

שלום לך, שתי השאלות שלך נפלאות עוסקות באמונה באלקות, אם כי מכיוונים שונים.

ה' הוא אמת?
האמת, אני לא מכיר את הטענות האלו, לכן קצת קשה לי להשיב לטענה זו שאלוהים הוא שילוב של אלוהיות פאגניות.
אני כן יכול להגיד לך מה מחזק את האמונה שלי בקב"ה, ואולי יש בכך משהו שמפריך את הטענות.
בראש ובראשונה מעמד הר סיני – התגלות של ה' כלפי עם שלם, ולא פרטים.
מסורה זו עוברת מדור לדור, בכל פזורות הגולה אליהם נפוצנו כעם לאורך השנים.
מסורת אליה מתלווה התנ״ך, שבשונה מספרי יסוד של דתות אחרות, אין בו שינויים מהותיים (יש כמה יוצאים מן הכלל של כתיב כמו 'פצוע דכא' או 'פצוע דכה' שאינם משנים משמעות). אין גרסאות שונות לחלוטין בין מסורות שונות. דבר כזה אין לו כמעט אח ורע.
לנו זה אולי מובן מאליו כי כיום מערכת הדפוס שונה מתחילת דרכה.
בעבר היו כל מיני טעויות דפוס כשסידרו את לוחות הדפוס שיצרו שיבושים לא רק של כתיב אלא של מהות. ויתרה מכך, בדתות אחרות היו גם גרסאות שונות מלכתחילה.
לא כך בישראל.
בתוך ספר התנ״ך יש כל מיני נבואות שאנו רואים שמתגשמים בימינו אנו כאשר הארץ נותנת את פירותיה על שבנו לארצנו.
יש ציטוט ידוע של מרק טווין כאשר ביקר בארץ ב1867 באשר לכיעור שיש בארץ ישראל, באשר למצורעים שהסתובבו פה בארץ. קיום של דברי ה' בתורה.
ומאה שנים אחר כך? מי היה מאמין?
מי שמאמין.

ה' הוא רגשי?
הקב"ה לא צריך שמשה ירגיע אותו.
כל התגלות של ה' הוא מצד האופן שבו אנו חווים את הקב"ה.
כמו אדם שחושב על בגד – אם ילבש חליפה ויסדר את השיער, כנראה שנחשוב שהוא איש מכובד או לכל הפחות בעל אמצעים כלכליים מסויימים.
אם הוא מתלבש בסחבות ובגדים קרועים, קצת לכלוך על הפנים, שיער מגודל ויישב על הרצפה עם פניו מטה וכוס חד פעמי ביד כנראה שנחשוב שמדובר באיש עני ומרוד.
הקטע המצחיק, אם נסתכל על כמה סלבס, קיאנו ריבס לדוגמא, הוא לא תמיד מתלבש בהדר. הוא גם לפעמים לוקח תחבורה ציבורית ולא רכב פאר.
לעומת זאת, יש אנשים בישראל שרעבים לפת ומלח ונוסעים ברכבי יוקרה.
הבגד לפעמים בוגד, אבל מכל מקום הוא הדרך שבה אנו חווים את הצד השני.
הקב"ה לא צריך שירגיעו אותו.
אנחנו חווים שאנחנו צריכים להרגיע אותו כי אנו יודעים שעשינו ההיפך מרצונו.
משכך, אנו יודעים שהדרך שבה הוא מתגלה אלינו הוא לא של שכר אלא של עונש.
עכשיו זה במובן מסוים פיקציה כי הקב"ה גילה לנו איך דבר מסובב דבר, איך מעשה אחד גורר מציאות מסוימת, הרי זה מה שאנחנו אומרים כל יום בפרשת 'והיה אם שמוע' בקריאת שמע.
אם לא עשינו רצונו, אנו מרגישים שהוא רחוק איתנו כי אנחנו התרחקנו בעצמנו לאור מעשינו.
על כן, אני רוצה להאמין שאנו רוצים להתקרב, לא רוצים להיענש.
המעשה הזה נחווה על ידינו כאילו אנו מרצים את ה', אבל אנחנו בעצם מרצים את עצמנו, ולא בקטע אנוכי, אלא כי אנו רוצים להיות טובים ולגלות באופן חיובי את חלק אלוקה ממעל שבנו, לחוש את מציאות הטוב של הקב"ה בעולם.

מקווה שהדברים עזרו וביררו את הנקודה.
מוזמן לכתוב לנו אם יש עוד שאלות.
נתנאל, חברים מקשיבים makshivim.org.il