שלום וברכה!
השבת בעיתון "מוסף שבת" של מעריב, קראתי כתבה על הרב עובדיה יוסף וממש הזדעזעתי! היה כתוב על היחס של הרב אל החזו"א והרב שך וביניהם וממש לא הבנתי מה הולך שם. איך יכול להיות שרב אחד בסדר גודל שכזה אומר דברים שכאלה על רב אחר שגם הוא בסדר גודל עצום?!( אני לא רוצה להגיד מה שכתוב כדי לא לומר לשון הרע, אמנם יודע אני שזהו אבק לשון הרע עפ"י הרמב"ם, ובכל זאת הרשיתי לעצמי לשאול כך את הרב כי "תורה היא וללמוד אני צריך"). מי אני שיוכיח את הרב? אבל אני ממש מתקשה להבין איך רב אומר דברים כאלה על רב אחר?! אשמח אם אענה בהקדם.
תודה רבה.
שלום לך,
שאלת שאלה מאוד מעניינת וחשובה. הכתבה שקראת גרמה לך להרים גבה ולתמוה האם כך היא דרכה של תורה? כיצד התיחסות כזו של תלמיד חכם אחד למשנהו עומדת בקנה אחד עם הלכות שמירת הלשון? שאלות נוקבות ועקרוניות. אציין שלא קראתי את הכתבה ואיני יודע במה מדובר והאם היא מדייקת בפרטים, אך אתייחס לשאלה באופן כללי משום שאמירות קשות יוצאות מפיהם של תלמידי חכמים מידי פעם ויש לתת עליהן את הדעת.
ראשית, כדי שלא יהיו ספיקות וכדי להרגיע, נפתח ונאמר שאין כאן שום בעיה הלכתית. לא לשון הרע, לא הונאת דברים, לא הלבנת פנים. נכון שאמירות תקיפות ובוטות של תלמידי חכמים הן לא דבר שבשגרה ונראות כמאורע יוצא דופן וחריג, אך הן קיימות במשך דורות רבים ומתחילות כבר מתקופת התלמוד, דרך הראשונים ועד ימינו אנו. דוגמאות להתבטאויות מעין אלו: "(אמר רבי ללוי) כמדומה לי שאין לו מוח בקדקודו" (יבמות ט.) "ואני תמה מי עיוור עיני שכלו… ואין אלו רק (אלא) דברי שחוק" (רמב"ן על האבן עזרא, בראשית כה לד), "קורי עכביש יארוג, כי הכל הבל אין בו מועיל" (הראב"ד על "בעל המאור"), "לא הקושיא קושיא ולא התירוץ תירוץ, הראשון הבל והשני שקר", "ברוך אשר החיינו והעיר את רוחי ועזרני לגלות שקריו" ועוד.
בשו"ת "חוות יאיר" ישנה תשובה (מובאת בסוף ספר שמירת הלשון לחפץ חיים) העוסקת בישוב אמירות מעין אלו המופיעות בש"ס, הנראות כסתירה להלכות לשון הרע. הוא מסביר שם כמה מקורות ואומר שאין בהם שלילה והכוונה היתה להסבר אחר ממה שנראה במבט ראשון או שנאמרו לתועלת התלמידים.
התקיפות מותרת, כל עוד היא נובעת ממקום טהור בלב. במלחמתה של תורה ישנן מחלוקות עקרוניות וויכוחים חריפים כשההבדלים בין השיטות השונות גורמים לכל אחד לעמוד על שיטתו ולא לוותר. מחלוקות גורמות לריבוי השלום ע"י בירור הדעות והעמקתן (עי' עין איה על ברכות סד. "תלמידי חכמים מרמים שלום בעולם"). תפקידן של האמירות הבוטות הוא להראות את חוסר ההתפשרות והעמידה בתוקף על הדעה הנראית לחכם כנכונה, בעוד הצד השני, לשיטתו, טועה טעות יסודית בהבנה. הכל נתון לסגנון החכם ולפי ראות עיניו להשתמש ב"נשק" זה. אך הכל נובע מתוך מקור הקודש בלי שום נטיה אישית כלל!
גם בית הלל ובית שמאי חלקו רבות בעניינים חמורים של כרת ואיסורים, ומטבע הדברים המחלוקת היתה יכולה להתפשט למחלוקת אישית, אך חז"ל מעידים ש"אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירים, אלו פוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי" (יבמות יג ב), "ללמדך שחיבה ורעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: האמת והשלום אהבו" (שם יד ב). אין נגיעות אישיות, אין טינה בלב. הכל קדוש וטהור. ועל כך אומרת הגמרא בקידושין (דף ל:): "אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה שנאמר 'את והב בסוּפה' אל תקרי בסוּפה אלא בסוֹפה".
האמת והשלום אהבו.
איתי.
itaituch@gmail.com
