שלום הרב. אני בחורה דתית חוזרת התשובה ברוך השם. אני כל כך מאושרת ואוהבת את הקדוש ברוך הוא על שריחם עליי וקירב אותי אליו וחשף אותי לאמת הטהורה, אך לפעמים עולים בי זיכרונות מאיך שהייתי פעם, בתי הספר החילוניים, הלבוש. הצבא .יוצא לי לצער על זה שלא גדלתי בבית דתי וחונכתי לשמירת נגיעה וצניעות ולמדתי תורה והלכה, שנתוני הפתיחה שלי לא היו כמו שהייתי רוצה. שיהיה ברור שאני אוהבת ומעריכה את הורי ומוקירה להם תודה מעומק ליבי ומודה להם על הכל.
השאלה שלי היא איך מתייחסים לעבר? איך משאירים הכל מאחור וממשיכים האלה אל עולם הטוב והאמת? אני רואה רבנים ורבניות שבלי שום פחד מדברים על מה שהיו פעם בכזאת חופשיות ואהבה והבנה. הלוואי עליי.
תודה מראש הרב.
שלום!
שמחתי מאוד לקרוא את השאלה שלך. זכית ב´´ה להתקרב לקב´´ה, לשמור מצוות, ואת שמחה בחייך. ביחוד שימח אותי שמערכת היחסים עם ההורים חיובית, ושליבך מלא הכרת הטוב אליהם. ב´´ה.
מקריאת השאלה שלך התרשמתי שזו בעצם שאלה כפולה, או שתי שאלות הפוכות. אצטט את המילים שכתבת:
א. ´איך משאירים הכל מאחור וממשיכים הלאה?´ אם הבנתי אותך נכון, יש דברים שהיית רוצה להשאיר בעולם הקודם שלך, אך הם ממשיכים איתך היום, ואת לא יודעת מה לעשות איתם.
ב. ´אני רואה רבנים ורבניות שבלי שום פחד מדברים על מה שהיו פעם בכזאת חופשיות ואהבה והבנה, הלוואי עליי´. שוב, אם הבנתי אותך – את מרגישה שיש דברים יפים בעולם הקודם שהיית בו, שהיית רוצה לקחת אותם איתך לעולם החדש, ומתלבטת האם יש להם מקום בעולם שלך היום.
השאלה כפולה: איך להכיל את הדברים הטובים שהיו בעבר, ואיך להתייחס לדברים הפחות טובים שהיו אז חלק מעולמנו?
אנסה לענות בקצרה על שתי השאלות.
קודם כל הייתי רוצה להדגיש שהשאלה הזו לא מיוחדת רק לחוזרים בתשובה, כי למעשה כולנו חוזרים בתשובה. נדמה לי שכמעט כל יהודי שומר תורה ומצוות עבר מתישהו שלב של ´התבגרות דתית´, לקיחת אחריות על החיים הדתיים שלו, ובחירה בקב´´ה. בשלב הזה, כשהוא מסתכל אחורה, הוא מגלה שהרבה דברים לא היו כמו שצריך. הוא מתחרט על דברים שעשה, ומשנה התנהגויות מסוימות.
השאלה הזו רלוונטית לכולם מעוד סיבה: כולנו היינו רוצים נתוני פתיחה קצת שונים! רובנו בטוחים שאילו היינו נולדים בסביבה אחרת או משפחה אחרת, היה קל לנו יותר לממש את הכוחות שלנו, ולעשות טוב. לא? לא פגשתי עדיין מישהו שאין לו לעיתים מחשבות כאלו (אשמח לפגוש את הראשון!).
בנוסף: כולנו מצטערים על דברים מסוימים שעשינו בעבר – זה יכול להיות פגיעה במישהו, זה יכול להיות דברים שעשינו במשך תקופה ארוכה או קצרה, הרגלים שלנו, מחשבות, קשרים עם אנשים מסוימים, וכו´.
מה עושים עם העבר??
הכלל הוא, שעיקר המיקוד שלנו צריך להיות בהווה ובעתיד. עיסוק יתר בעבר לא מקדם, אלא גורם לשקיעה בו, ומחליש. אין לנו חובה לעסוק בו (למעט מקרים מיוחדים). שימי לב שכמעט כל המטרות שלנו ממוקדות בהווה ובעתיד: לקיים מצוות, חסד, תפילה, וכו´.
אבל בכל זאת העבר קיים… הוא לא נעלם לשום מקום, והוא מזכיר לנו מידי פעם את הימצאותו (הלא נעימה לפעמים!).
גם פה, היחס לעבר צריך להיות מתוך כוונון לעתיד, כלומר היחס אליו בנוי על השאלה: איך זכרון העבר יקדם אותי בצורה הכי טובה? כשמנסחים כך את השאלה, התשובות צצות מאליהן. יש לכך הרבה תשובות, אישיות לכל אחד. אציע לך שתי תשובות שנדמה לי שהן מתאימות לרובנו:
1. כשאנחנו משווים את מצבנו בעבר – לזה שבהווה, זה עשוי לעורר בנו שמחה על שהתקדמנו כל כך. שמחה על הדברים שגילינו. שמחה על המשוכות שעברנו. שמחה על הצעדים הרבים שצעדנו. כשנוסיף לכך את העובדה לדעת שאין זה מובן מאליו שעשינו את השינוי (הרי יכולנו להשאר באותו מקום ובכלל לא לדעת שיש דרך חיים אחרת!), עשויה להתעורר בנו הכרת הטוב עמוקה כלפי הקב´´ה, והודאה.
2. הפנמת העובדה שאנחנו לא מושלמים, ולא כל יכולים. כן, טעינו בגדול… לא כדאי לקחת את זה למקום של מבוכה וחוסר בטחון בהווה, אבל בהחלט נדרשת זהירות בחיים!
וכלפי התחושה שאילו נתוני הפתיחה שלי היו אחרים – הייתי מגיע רחוק יותר, צריך לחזק את האמונה בהשגחה הפרטית. להזכיר לעצמי שיש בעל הבית לעולם, והעולם לא מתנהל לבד. להזכיר לעצמי שהקב´´ה אוהב אותי, וטוב אלי. ממילא, כנראה שנתוני החיים הבסיסיים שלי הם אלו שהכי מתאימים להתקדמות שלי, לתפקיד שלי ולתיקוני בעולם. אנסח את זה בצורה אחרת: אילו נתוני הפתיחה שלי היו שונים, לא היה שום טעם בירידת הנשמה הזו לעולם, ולא היה שום טעם לחיי.
עד כאן ביחס לעבר הלא מחמיא. ומה עם הדברים היפים שהיו בחיים הקודמים שלנו? האם יש להם מקום בחיינו כרגע?
פה מדובר כבר בתהליך מורכב יותר. הסינון של העבר, והפנמת הדברים שמתאימים שבו לא יכולים להגיע ביום אחד… הזכרת בעלי תשובה ותיקים שחווים את העבר שלהם באופן חיובי, ומדברים עליו באהבה והבנה. זה לא קורה מיד. עם הזמן, כשמתרחקים יותר ויותר מהעבר ותהליך התשובה מעמיק, אז היכולת לקבל מהעבר גדילה. תזכרי תמיד שבשביל להתכופף לבאר עמוקה ולדלות ממנה מים – צריך לעמוד על קרקע יציבה ובטוחה (היו שניסו לדלות מים חיים מהעבר לפני שעמדו על קרקע יציבה, וזה נגמר במפח נפש, ובנזקים לעצמם ולסביבתם). מדובר פה בתהליך שקורה לבד, ואין צורך ´לדחוף´ אותו בכח. כשיגיע הזמן – זה בע´´ה יקרה. הבהרה חשובה: אינני מתכוון פה לקשרים עם המשפחה והחברות, ליצירה לעבודה וכדו´. דברים כאלו שנעשים במסגרת ההלכה – אין בהם פסול, והפסקה שלהם רק תפגע בנו.
כתבתי לך דברים כלליים (כי השאלה היתה כללית), אך בפועל – כל מקרה לגופו, וכשיש לך שאלה ספציפית את צריכה להתייעץ עם אנשים שמכירים אותך אישית, ומבינים היטב את ההתלבטות.
כל טוב, והרבה הרבה שמחה!
אזכיר: את מוזמנת תמיד לשאול, להגיב או לשתף!
אלעזר
