התמודדות עם גאווה

שלום לך שואלת יקרה,
יפה לראות איך את קוראת את המצב שבו את נמצאת, ואת ההבנה שלך. הדאגה שלך כנה ופנימית, ומחמם את הלב לראות זאת.
האמירה הבסיסית שלמי שיש בו גאווה קשה לקבל אל תוכו את הקב"ה, נכונה מאוד וגם מובנת – כי כיצד מי שמלא בעצמו יוכל להכניס אל תוכו עוד משהו? אבל לפני הכל צריך להבין מנין נובעת המידה הזאת.
כל אחד ואחת רוצה להרגיש שיש לו מקום משמעותי בעולם, וייחודיות בולטת. כולם רוצים שיהיה להם שם ועמידה בעולם הזה. יש אנשים שלנוכחות שלהם יש הרבה כבוד, ויש כאלה שלא מרגישים אותם כל כך, ומפחיד להיות כזאת שלא רואים אותה, או שלא מתייחסים אליה ברצינות. מסיבה פשוטה ומובנת זו, את רוצה להרגיש שאת נמצאת [מעל] אחרים, כדי שמתוך העליונות שלך תתמלאי בתחושת חשיבות. עם ההרגשה הזאת אפשר להתמודד במספר דרכים ולנפץ אותה בכל מיני אופנים. אבל לדעתי עדיף לגעת בנקודה בסיסית יותר.
כל אחד ואחת נמדדים בהתאם לכישורים שלהם, על פי המקום שבו גדלו והמשפחה שקרבה צמחו. מעריכים כל אחד ואחת ביחס לעצמם, בלי קשר לאחרים. לא חכמה להצליח בלימודים, אם הקב"ה העניק לך את כל היכולות, והורייך סיפקו לך את האמצעים הכלכליים המתאימים; זה משחק מכור. אבל זה לא העיקר. מוקד העניין שלנו הוא העמידה העצמאית שלך בעולם. ההימצאות שלך לא תלויה בשום דבר אחר בעולם, והיא עומדת בזכות עצמה. משום כך אין סיבה שתחושי צורך להשוות את עצמך לאחרים כדי שתרגישי שאת שווה משהו. את שווה כי את את.
קשה לנו להניח לעצמנו להכיר בכך שיש בנו יכולות וכישורים, והם לא תלויים בסביבה שלנו. אינני רואה אפילו צורך לדבר על כך שהקב"ה הוא המקור שלהם, אלא על ההערכה שלה אנו זכאים מעצם העובדה שיש בנו את מה שיש בנו.
רק לאחר שתחושת הערך העצמי קיימת, נכון להסתכל סביב ולראות היכן אנחנו ממוקמים לעומת אחרים. הרב קוק ניסח את הדברים בלשונו: "כלל הכל הוא, שראש דבר תהיה הכרתו הפנימית, ואחר כך תבוא ההכרה החיצונה, שגם היא צריכה, מן הסביבה ומן העולם בכללו" (שמונה קבצים ב, ריג). הוא אומר שצריך להתחיל קודם כל בהכרה הפנימית שלנו את עצמנו, ורק בשלב שני לראות את כל הסביבה שלנו ואת העולם שמקיף אותנו. ראשית כל אנחנו בני אדם שהקב"ה החליט לברוא בעולמו, ורק לאחר מכן אנחנו בני אדם כחלק מהחברה שבה אנו חיים.
לפי דעתי זה השינוי הבסיסי של העמידה שלך אל מול עצמך – ההכרה בכך שאת חשובה בגלל מה שיש בך, ולא בגלל העובדה שאת משווה את עצמך ב[יחס] לאחרים.

• להכיר בטוב

את נמצאת במציאות מבורכת וטובה, שעליה עליך להכיר תודה כל יום ויום (ובשביל מה יש תפילות?). טוב לשמוע שזה המצב שלך, ואין ספק שזו התמודדות שנובעת מתוך מצב טוב ושמח, ולא ממציאות עגומה. חשוב גם לדעת, שאת ממש לא לבד במאבק שלך. אפילו הרב קוק, שהיה ידוע במידות שלו, כתב ביומניו על המאבק שלו עם מידת הגאווה: "חרפתה בעצם, והכיעור והשקר שבה, מוכר לי בעצם בהירותו" (שמונה קבצים ב, שיד. כל הפסקה מדברת על ההתמודדות עם הגאווה). הוא מתאר מציאות שבה מצד אחד – הוא יודע שהגאווה היא שקר, אבל מצד שני הוא חווה אותה "רק במעמדים החיצוניים", שבהם הוא בא במגע עם אחרים. הקושי עם המידה הזאת הוא שהיא מתעוררת בכל פעם שאנחנו מרגישים מעל מישהי, בין אם בכישרון, בעושר, בשמחה, או ביופי.
לשם התמודדות עם הקושי הזה, אני מציע לך לחשוב על הצד השני – זה שנמצא למטה. אם את פוגשת מישהי שמגיעה מסניף נידח וקטן, ולא נהנית בתנועת הנוער – נסי להצטער בשבילה, שימי את עצמך במקום שבו היא נמצאת ותרגישי את הקושי שלה. אם את חכמה יותר מחברה – חשבי על התסכול שנגרם לה כל פעם כשהיא ניגשת למבחן ועל העצב שממלא אותה כשהיא מגלה כמה קיבלה. זה צד אחד של המטבע – לחמול על האחר.
הצד השני והחיובי הוא להעריך את האנשים הסובבים אותך. התגובה הטבעית שלנו כלפי אנשים אחרים היא – לבטל אותם, ולהסביר לעצמנו למה אנחנו שווים יותר. תגובה זו מושפעת ממידת הגאווה שפוגעת בכל ההסתכלות שלנו על המציאות. הסבירי לעצמך למה החברות הטובות שלך הן כל כך טובות, וכמה כיף לך שהן כאן לידך. חשבי על המעלות הרבות שיש לאחים שלך, ועל התרומה של הכישרונות שלהם לחיים שלך. אנחנו עוסקים עכשיו בעין הטובה, ובחיפוש לגלות את הטוב והמקסים שיש בכל אחד ואחת.

כמו כל מידה רעה, גם הגאווה אוהבת לחזק את עצמה יותר ויותר, ולכן את כאן ויש ביכולתך לנצח אותה, ולהחזיר את עצמך לאיזון נפשי. נשוב ונאמר, הגאווה נובעת מהרצון הבריא להרגיש שיש לנו חשיבות וערך. הבעיה היא שאנחנו נוטים להשיג את הערך הזה על חשבון אחרים.
ברגע שבו אנחנו מתנשאים מעל מישהו וחשים את עצמנו, אנחנו מתנתקים ומתרחקים ממנו. ככה, כפי שאת אומרת, אנחנו הופכים לפחות רגישים ומכילים. וכל זה למה? כי אנחנו מפחדים. מתים מפחד להסתכל למציאות בעיניים ולגלות שאנחנו לא חשובים כמו שחשנו את עצמנו. שאולי יש עוד המון אנשים חכמים, טובים ואולי גם יפים, ושלא רק אני יודעת תנ"ך… ואת הפחד הזה אפשר להרגיע ולומר לו "אל תדאג, אני שמחה שיש עוד רבים שיודעים תנ"ך, וזה חשוב מאוד. והעובדה שהם יודעים לא הופכת את הידע שלי לחסר משמעות, להפך – ככה אני יכולה לדבר איתם על עניינים שעניינו אותי!".

• כלים מעשיים

נציג כמה עצות מעשיות. הנקודה החשובה ביותר, שעליה דיברנו קודם לכן היא העמידה העצמאית שלך, שאינה תלויה באחרים. רשמי לעצמך את הדברים הטובים שאת מעריכה בעצמך (רק את הטובים!).
הכירי תודה למי שנתן לך את מה שיש לך – לקב"ה, להורייך, משפחתך וחברייך. הגיוני שתופתעי לגלות כמה ביטחון ההודיה מעניקה, וכמה היא ראויה.
העריכי את מי שנמצא סביבך. חשבי על כך שזה שיש סביבך אנשים מוכשרים אינו פוגע בך, אלא יוצר לך קשרים שיכולים להועיל לך בעתיד. העולם גדול מאוד, ותמיד תוכלי למצוא מקום שבו יעריכו את היכולות שלך.
תשבי ותחשבי על המצב של אנשים אחרים, שלא זכו לכל העושר שלו את זכית. הזדהי עם הקושי שלהם והאתגרים שממלאים את החיים שלהם.

ככל נקוט בידך – ככל שתאהבי את עצמך, יהיה לך קל יותר לאהוב אחרים, וככל שתאהבי אחרים, השמחה שלך תגדל ותפרח.

כמו בכל עבודה מוסרית, גם לך מחכה דרך, ושינוי העמידה שלך מול עצמך ואחרים אורך זמן. התאזרי בסבלנות ואל תתייאשי – המאמץ משתלם! יש בך המון רצון, והמאמץ שלך פשוט מקסים ומשמח. נראה שאת לא מוותרת לעצמך, וזו בדיוק הדרך להצלחה:)

הרבה הצלחה ושמחה!
חננאל

Hananel8@gmail.com