התנהלות מול לווה

שאלת הגולש

כבוד הרב,

הלוותי ללווה כסף פרטי שלי וכסף של גמ"ח שהקמתי מכספי מעשר כספים.

ההלוואות מקרן הגמ"ח נעשתה בשטר וההלוואה הפרטית נעשתה בעל פה.

הסיכום בכתב היה שהלווה יחזיר את ההלוואה בתשלומים חודשיים. עד תאריך מסוים סכום קבוע ולאחר מכן סכום גבוה יותר עד לסילוק ההלוואות.

הלווה משלם את ההלוואות מהגמח בקביעות, אך משלם את התשלום הנמוך למרות שהיה אמור לעבור לשלם את התשלום הגבוה.

השאלה היא האם מותר להעיר ללווה שהוא צריך לשלם ע"פ התחיבותו תשלום חודשי גבוה יותר?

את ההלוואה הפרטית הוא טרם החל לפרוע. השאלה היא אם מותר להזכיר לו את זה.

בתודה מראש.

תשובה

שלום וברכה.
משאלתך עולה שאתה חושש למה שנאמר בתורה: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ", (שמות כב, כד). ונראה מכאן, שהזכרת החוב יש בה לאו של "לא תהיה לו כנושה".
אמנם, חז"ל הגבילו איסור זה דווקא למצב שידוע שאין ללווה לשלם. וכך אמרו בגמרא: "מנין לנושה בחבירו מנה, ויודע שאין לו, שאסור לעבור לפניו – תלמוד לומר לא תהיה לו כנשה". (ב"מ עה, ב), וכך גם כותב רש"י בפירושו על התורה שם: "לא תהיה לו כנשה – לא תתבענו בחזקה, אם אתה יודע שאין לו, אל תהי דומה עליו כאלו הלויתו, אלא כאילו לא הלויתו, כלומר לא תכלימהו".
זו גם לשון ההלכה בעניין: "אסור לאדם להראות עצמו לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו אפילו לעבור לפניו שלא יפחידו או יכלימו אף על פי שאינו תובעו ואין צריך לומר אם תבעו", (רמב"ם הלכות מלוה ולוה א, ג).
רש"ר הירש בפירושו לתורה הסביר זאת יפה בלשונו: מכאן שאסור למלווה להגיש תביעה נגד לווה שירד מנכסיו, או שברגע זה אין לו ממה לשלם, ואסור שילחץ עליו לשלם. מכאן גם חובתו של בית הדין, שלא "יפשטו את עורו" של הלווה מעליו, כלשון בני אדם, אלא ינהגו בו באותה מידת הרחמים שהתורה ציוותה לנהוג בה כלפי חייבי ערכין …באומות העולם משתמט הלווה מעיני המלווה, ואילו בישראל אומרים למלווה שלא יעבור לפני הלווה ויחסוך ממנו עגמת נפש ועלבון!".
מכל מקום, מדברי כולם עולה, שמדובר רק במקרים בהם אין ללוה יכולת לשלם. אולם אם יש לו, בוודאי שמותר להזכיר לו, כמו שמותר לתבוע בבית דין אדם שאינו מחזיר הלוואתו.
כל טוב.

יב באב התשעב

קרא עוד..