בס"ד
שלום רב!
יש לי 2 שאלות שמציקות לי זמן רב……אני מתנצלת מראש על הבלבול והבלאגן(זה נכתב מתוך בלאגן רציני שהיה לי בראש……)
1.
כבר מתחילת השמינית אני נלחמת בבעיה של התרחקות מהקב"ה.מה זה אומר?אני מכריחה את עצמי להתפלל שחרית(וקיבלתי על עצמי בשביל להתחזק גם מנחה וערבית), אבל התפילות הן "גוף ללא נשמה". אותו דבר קורה לי גם עם הברכות(אם אני לא אכריח את עצמי, אני מסוגלת לא לברך למשל ברכת המזון), ובעצם כל דבר. כדי לקיים כל מצווה אני נאבקת עם עצמי, כי יש בתוכי שני קולות מנוגדים: אחד שמקפיק על קלה כחמורה(כמו שהייתי עד ה8) ואחד שמשכנע לזרוק את הכל(ומערער לי את כל האמונה).זה ממש קשה לי לחיות ככה, כי זה לא אמור להיות.אני צריכה להתפלל בדבקות וללמוד , ולא להלחם בקולות בראש שלי שמשכנעים אותי לעשות דברים כמו לחפף בהלכות שבת. ניסיתי הכל:אני הולכת לכותל להתפלל, למדתי את"בגן האמונה" והכוזרי אבל אני לא מצליחה להחזיר לי את אהבת המצוות וה'.
הבעיה חמורה יותר, שכן אני כעת בשירות לאומי בתפקיד חינוכי מרכזי, ואני בעצם אמורה להעביר לאחרים דברים שאני מתקשה לקיים(למרות שממש חשוב לי לקיימם!).מה עושים?
ולבעיה נוספת….ב"ה. אני באה ממקום שהקשר עם בנים קיים רק בכותלי הסניף( וגם זה רק בשביל ענייני הסניף). אז עד גיל 18 זכיתי לחיות בחברה נפרדת. הבעיה היא…שבשירות אני קומונרית, ושם אני אף פעם לא יודעת איפה לשים את הגבולות. בתור קומונרית אני זאת שלרוב מעבירה את פעולות ערב שבת וכיוצא בזאת, ואני בעצם המקור התורני היחידי בסניף.הבעיה היא שזה מרגיש לי ממש לא נכון לשבת בערב שבת ולהעביר שיחה מול 20 בנים, גם אם בסופו של דבר המטרה שלי היא לחזק את הסניף.
אני מרגישה ממש לא במקום כשאני עושה ישבצי"ם עם המדריכים, כי הרבה פעמים(מה לעשות) נגררים לדבר על דברים שהם לא בדיוק קשורים לישב"צ, וכמה מן הגבולות נפרצים.(שלא לדבר על שיחות אישיות עם מדריכים, שבתור קומונרית אני חייבת לעשות לטובת הסניף. כמה שאני משתדלת לשמור על גבולות, זה לא תמיד הולך(כי כמה כבר אפשר בשיחה לדבר רק על הסניף, וזה גרם לזה שנהיה לי קשר יותר מדי קרוב עם אחד המדריכים. השיחות שלנו הפכו לעמוקות ואישיות מדי, ואני לא יודעת אם זה לעניין?)
מצד שני, העבודה בסניף היא ממש עבודת קודש. השאלה היא, האם גם בשביל כאלו אידיאלים, שווה לוותר על מה שהת
בס"ד
לקומנרית המסורה!!
שלום וברכה!!
דבר ראשון ממש התרשמתי משאלתך, השאלה מראה על בגרות מחשבתית, ועל שאיפה לכוון אל הטוב והישר באמת.
קמונה זוהי שנה לא פשוטה שאכן מציבה אתגרים והתמודדויות שאולי לא היו מוכרים כ"כ לפני…
וזוהי באמת שאלה שמצריכה חשיבה, איך מתמודדים, איך לעמוד בפני אתגרים אלו ולהתעצם מהם ולא חלילה להגיע למצב הפוך.
חילקתי את השאלה שלך לשלושה חלקים:
1) איך מתמודדים עם הרגשת ההתרחקות מהקב"ה?
2) איך אפשר לחנך, לשמש בתפקיד חינוכי מרכזי, כשאני בעצמי עוד לא מושלמת?? ולפעמים יכולה גם ליפול??
3) איך בתור קומונרית אפשר להתמודד עם המציאות הלא פשוטה בכלל של קמונה על בנים בצוות?
ראשית אתייחס לשאלה הראשונה:
את מתארת מצב בו את מרגישה ירידה רוחנית.
וניגודיות של קולות פנימיים, האחד שרוצה להמשיך ולהתקרב אליו יתברך והשני שלא מרפה, מוריד מטה מטה, ומנסה לדחוף לכיוון השני חלילה…
זה שיש שני קולות באדם שדוחפים אותו לשני מקומות שונים, זוהי מציאות שכל אדם בעולם חווה.
הקב"ה ברא אותנו בעולם עם בחירה חופשית והמשמעות של זה שבכל נקודה מסויימת שאנחנו עובדים עליה יש לנו יצר לכאן או לכאן, לעשות את מה שהקב"ה ציווה עלינו ורוצה שנעשה או את ההפך וזה בכל דבר בחיים, זוהי מעלתם של בני האדם גם מעל המלאכים.
וכל עבודת ה´ יתברך שלנו בעולם היא על גבי זה, על גבי הכוח המיוחד שניתן לנו לבחור לעשות את הטוב, הנכון והרצוי או חלילה את הרע.
הדרך שלנו בעבודת ה´ רצופה בהמון נקודות בחירה כאלו, אלא שלכל אדם יש נקודות בחירה מסוימות שהוא עובד עליהם באופן יותר ספציפי במודע או שלא במודע. והנקודות בחירה האלו הם בהתאם לזמן המקום והמציאות בה הוא חי ואיפה הוא התקדם,
מה זאת אומרת?!
אני אתן לך דוגמא, נגיד מישי שחוזרת בתשובה, וממש, אבל ממש בא לה לראות איזשהי תוכנית בטלוויזיה שמתקיימת רק בשבת.
נקודת הבחירה שלה זה להתמודד עם הקול שמושך אותה ואומר לה, תדליקי פעם אחרונה בשבת או כל מיני קולות דומים ובמילים אחרות זהו "היצר הרע".
אצלה זו הנקודת בחירה, ושם בעצם איך שלא תקראי לזה הקב"ה מנסה אותה. לעומת בחורה שגדלה בבית דתי, שמקפיד על כשרות אך לא על כשרות מהודרת והיא החליטה להתחזק ולשמור על הכשר "מהדרין", היא עובדת על עצמה בכך מאד מאד, ואז בא קול פנימי שאומר לה: עכשיו ממש בא לך שוקולד מהסוג הזה, רק בגלל שהוא לא "מהדרין" לא תאכלי?!! מה יקרה אם רק הפעם תאכלי?!
תסכימי איתי שהנקודת בחירה של הבחורה הזו יותר גבוהה מנקודת הבחירה של הראשונה.
את אותה בחורה כמעט בחיים לא הטריד היצר בנושא הדלקת טלוויזיה בשבת, כי אצלה זה כבר ברור מאליו, הנקודת בחירה שלה שכרגע ספציפית בה היא נמצאת זה דווקא ההקפדה על הכשרות.
ואותה דווקא שם הקב"ה מנסה.
אם נניח אחרי כמה שנים שהיא עבדה על עצמה בתחום הזה של כשרות היה בא לה הקול הזה של היצר הרע, היא הייתה מעיפה אותו בהינף יד כי נקודת הבחירה שלה כבר יותר גבוהה, עכשיו הקול הזה בא על דבר אחר שהיא צריכה לעבוד עליו, ובעצם ככה אנחנו מתקדמים בחיים, בעבודת ה´ יתברך.
במשך כל חייו של האדם, מלווים אותו תמיד שני קולות פנימיים, היצר הרע ומולו היצר הטוב!
וזוהי הדרך שלנו להתקדם ולהתקרב אליו יתברך עוד ועוד…, לדעת לבחור את הטוב דווקא מתוך זה שיש בחירה חופשית, וקול פנימי שמושך לכיוון ההפוך.
ואז ע"י העבודה וההתגברות התמידית שלנו, לעלות עוד ועוד את נקודת הבחירה לא להישאר תמיד עם אותה נקודה.
רק שלפעמים מרגישים קצת נסיגה. שאולי נקודת הבחירה נשארת הרבה זמן באותו מקום, ואולי אפילו קצת ירדה למקום שכבר עבדנו עליו בעבר והספקנו כבר להתקדם ממנו…
ואז מה עושים??
אפשר להסתכל על הנסיגה הזאת בראיה קצת שונה, בראיה שדווקא הנסיגה הזו היא שתצמיח יותר, ומשם לקום הלאה, לא ליפול, לא להתייאש.
כל חיינו אנחנו עובדים את ה´ יתברך, מקיימים מצוות מתגברים, ומשתדלים להתקדם, רק שלפעמים אנחנו צריכים לקפוץ קצת יותר גבוה, אנחנו צריכים להתקדם ולהתאמץ קצת יותר.
אך לא כ"כ עושים את זה, קצת נוח לנו אולי להישאר בדרגה הרוחנית בה אנחנו נמצאים, דרגה רוחנית הכוללת גם את הדרגה האמונית וגם את אופן קיום המצוות, ותמיד יש בכך לאן להתקדם,
לקיים את המצוות יותר בשמחה יותר בדבקות, להקפיד יותר, לכוון יותר וכו´.
אך אלו לא דרגות רוחניות שמגיעים אליהם סתם כך, לשם כך עלינו לעמול, ללמוד יותר, ולמלאות מצברים רוחנייים.
הראיה השונה בה אפשר להסתכל על הרגשה של ריחוק מה´ היא: שהדרגה אליה הגענו מבחינה רוחנית לא מספיקה לנו, והרגשת ההתרחקות הזו היא בעצם קול פנימי שאומר לנו שהגיע הזמן, ואנחנו יכולים וצריכים לקפוץ קדימה לדרגה הרבה יותר גבוהה, מבחינה אמונית ורוחנית.
וכדי להגיע לדרגה כזו, צריך יותר להתאמץ, לנסות להגביה את הרמה גם מבחינה אמונית וגם מבחינת קיום המצוות ועבודה על מידות.
להרחבה בעניין זה:
https://www.kipa.co.il/noar/ask_show.asp?id=161433
איך אפשר לצמוח מכך הלאה ולא חלילה לשקוע ולרדת מאותו מצב?!
הקב"ה נתן לנו תוכנית מדוייקת איך להתקרב אליו יתברך, וזה כמובן ע"י קיום המצוות, על גבי זה או יותר נכון כנדבך נוסף בקיום המצוות, להוסיף דרגה.
השלב ראשון זה השאיפה הפנימית להתקדם, וגילוי הרצון הפנימי.
הרצון הכי חזק שנמצא אצלנו זה הרצון להתקרב אליו ולעשות הכל לשם שמים, לכבודו יתברך.
מכאן והלאה לחשוב, במה אני רוצה להתמקד ולעבוד אותו יתברך יותר בשלמות, ממש בהתאם למצב ולמציאות בה את מרגישה רצון להתקדם יותר, (אני מאמינה שכל אדם יודע איפה הוא נמצא ולאן הוא שואף להגיע…)
למשל, נניח שאני ממש מרגישה רצון חזק, מן קול פנימי שאומר לי, שאני רוצה להתפלל יותר בשלמות, יותר בדבקות.
לשם כך צריך ממש לקחת את הנושא הזה ולעבוד עליו, ללמוד עליו יותר, לקבוע זמן קבוע כל יום שאני לומדת מספר על התפילה.
לקבוע שלבים של התקדמות, לחשוב כל יום במה לכוון יותר, (בכלל התפילה זוהי עבודה בפני עצמה… "עבודה שבלב")
כך ע"י התמדה ושאיפה להתקדם עוד ועוד אני בטוחה שאפשר לקפוץ לדרגה גבוהה יותר ושלמה יותר בעבודת ה´, ועם זה להרגיש יותר קירבה אליו יתברך.
[לשאלה השניה:]
איך אפשר לחנך, לשמש בתפקיד חינוכי מרכזי, כשאני עוד לא מושלמת?? ולפעמים גם כן נופלת??
בעצם לפי שאלה זו אפשר לחשוב, שאולי אף אחד בעולם לא יכול לחנך…
הרי אנחנו יודעים שאין צדיק בארץ שלא יחטא, אם כך איך אפשר לחנך אחרים ללכת בדרך ה´, אם כולנו נופלים, וחוטאים??!
את צודקת שחינוך חייב לבוא מדוגמא אישית, אפשר לחזור ולומר לילד שצריך לתת צדקה ולחנך אותו לכך כל הזמן, אך כלום לא יעזור, אם ההורה שחינך את ילדו לתת צדקה, יעבור ברחוב ליד קבצן ויתעלם ממנו.
הילד מקבל מסר הרבה יותר חזק מהדוגמא האישית..
השאלה היא רק למה אנחנו רוצים לחנך?!
או בעצם מה זה החינוך?.
אנחנו שואפים ורוצים לחנך את חניכנו להיות עובדי ה´ באמת.
עובדי ה´ באמת, הם אלו, שתמיד משתדלים ומתאמצים לבחור בטוב, ולקיים את מה שציווה אותנו הקב"ה! הם אלו הגיבורים שכובשים את יצרם.
כך ה´ רוצה שנעובדו ולכך אנחנו צריכים לחנך.
לחנך לכך, שלמרות שיש יצר ולמרות שיש נפילות והתמודדויות אנחנו לא מתיאשים, אנחנו מתמודדים וממשיכים הלאה.
תמיד שואפים להתקדם…
לחנך שאומנם אנחנו לא מושלמים, אך הרצון שלנו הוא לעבוד את ה´ יתברך באמת!!
ואם אנחנו עובדי ה´, שמתמודדים, כובשים את יצרנו. והרצון שלנו תמיד לעבוד את ה´. זוהי הדוגמא האישית הנכונה והחזקה ביותר. וזהו החינוך האמיתי.
[ולגבי השאלה השלישית…]
העלת דילמה ממש רצינית… דילמה שמצריכה חשיבה והתבוננות עמוקה, ונסיון להבין מה יותר נכון עכשיו?!
האם זה נכון לוותר על ערכים מסויימים, בשביל אידיאלים אחרים??
איפה הגבול בין הנתינה לכלל לבין הקפדה ושמירה על צניעות וגדרי צניעות, כקומונרית מול מדריכים?!
אני חושבת שהשאלה הזו קשורה גם לשאלה הראשונה, של הרגשה בהתרחקות מה´…
שנת הקמונה בסניף, היא שנה עמוסה של עשייה רבה!! עבודת קודש (ממש כפי שתיארת) וזה מדהים!! זוהי עבודה שנותנת סיפוק ורצון לעשות ולפעול ממש ללא הפסקה, ובמיוחד כשרואים איך זה ממש מציל את החניכים, עושה טוב ומקדם את עמ"י כולו!
אך לפעמים מרוב עשיה וסיפוק מיטשטשים כל מיני דברים ומכך מאד מאד צריך להזהר!
הנתינה לכלל היא אידיאל מאד מאד חשוב, כך הקב"ה ברא אותנו, רוצים תמיד להיטיב, לתת לכלל,
יש שני מישורים עיקריים לנתינה לכלל. והם חייבים להיות משולבים זה בזה ובאיזון נכון.
כחלק מכלל עמ"י ככל שאני הפרטי מתקדם, מתפתח מקיים מצוות ועובד את ה´ בדרגה גבוהה יותר כל עמ"י כולו, ובכלל כל העולם כולו מתעלה מכך.
הזכויות של תלמידי חכמים שלומדים ועמלים בתורה הקדושה, גם הם זכויות של עמ"י כולו, שמתקנות את העולם כולו.
כלומר, ע"י ההתתפתחות הרוחנית, הבניה האישית אנחנו גם תורמים ונותנים (כמובן שההתפתחות והבניה האישית צריכה להיות מתוך מחשבה לעבוד את ה´).
והמישור השני: לתת ולתרום בפועל, כמו חינוך ועוד…
ככל שהאשיות בנויה רוחנית יותר כך התרומה והנתינה לעמ"י ולעולם כולו בשני המישורים, היא נתינה טובה יותר שמועילה יותר.
ומתוך כך צריך להבין שממש אין לזלזל בהתפתחות הרוחנית, ובבנין האישיות הפרטית, אלא ממש לשלב בינהן ולא לתת חלילה לנתינה לכלל להוריד מהבנייה האישית.
ובאותו עניין גם בקמונה מול בנים, צריך לחשוב טוב טוב איך לא להפר את האיזון, שעבודת הקודש בסניף לא תפגע חלילה בבנין הרוחני האישי.
לכן כדאי מאד להתייעץ עם רב שמכיר, מה אפשר לעשות. אולי לחשוב איתו ביחד על גבולות ברורים וקווים אדומים שלעולם לא עוברים עליהם.
דבר מאד חשוב שיכול לעזור, לפני כל דבר שעושים, ולפני כל שיחה לחשוב האם זה באמת מקדם את הסניף?
נקודה נוספת, להיות כל הזמן במצב של התקדמות בעבודת ה´, [להתמיד] בלימוד קבוע (ספר מומלץ: "תיקון המידות" של הרב אביחיל), בשיעורי תורה קבועים,
ולהשתדל גם להמצא מידי פעם בחברה שיכולה לקדם אותך. (להיות עם חברות ברמה תורנית גבוהה יותר).
בהצלחה רבה!!
נחמה
מוזמנת לכל דבר, בשמחה, לפנות למייל:
nehamonet@gmail.com