בפרק הקודם דיברנו על מלכות פרס בעיקר בתקופת אחשוורוש ש"דּוֹמָה לְדֹב… וְכֵן אוֹמְרִים לָהּ: "קוּמִי אִכְלִי בָּשָׂר רָב" (דניאל, פרק ז' פסוק ה').
ראינו שאחשוורוש חולל מהפיכה – כל מדינה במלכותו נפרדת ובפני עצמה בכמעט כל האופנים. קראנו לזה "חיבוק דוב".
עכשיו נראה איך החיבוק מתבטא ואיך זה משפיע על היהודים.
__
"[בַּיָּמִים, הָהֵם*כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, עַל כִּסֵּא מַלְכוּתו… עָשָׂה מִשְׁתֶּה, לְכָל-שָׂרָיו וַעֲבָדָיו: חֵיל פָּרַס וּמָדַי, הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת*לְפָנָיו. בְּהַרְאֹתוֹ, אֶת-עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, וְאֶת-יְקָר, תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ; יָמִים רַבִּים, שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם]" (אסתר, פרק א' פסוקים ב' – ד').
ישר כשיושב המלך על הכיסא הוא מצהיר:
"[כולנו שווים]! מהעבד הקטן עד שרי המדינות.
תראו איזה משתה עשיתי לכבוד כל אחד ואחד מכם, משתה ענק של 180 יום!
וכל זה (הוא מצביע על העושר ויקר התפארת) [שייך למלכות] = לא רק לי גם לכם!". איזה חיבוק אוהב…
הטריק הזה בהחלט עבד!
קשה להיות במשתה שאורך כל כך הרבה זמן (ועוד משתה מלכותי).
כשאחשוורוש רואה שקנה את הבסיס המלכותי – שריו, עבדיו וכוליה… הוא מחליט לעבור לשלב השני:
*
"[וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה, עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל-הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד-קָטָן מִשְׁתֶּה*שִׁבְעַת יָמִים: בַּחֲצַר, גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ. חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת, אָחוּז בְּחַבְלֵי-בוּץ וְאַרְגָּמָן, עַל-גְּלִילֵי כֶסֶף, וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ; מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף, עַל רִצְפַת בַּהַט-וָשֵׁשׁ*וְדַר וְסֹחָרֶת]" (ה' – ו').
כל הנמצאים בעיר שושן מוזמנים למשתה מלכותי של שבעה ימים, 7 ימים להרגיש איך זה באמת לאכול [כמו מלך]!
למלא את התאווה במקום הכי יפה בארמון הכי מפואר עם המושבים הכי משובחים, נוחים ויפים.
סיפור סינדרלה ממש. איך אפשר שלא להתאהב?
*
"[וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב, וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים; וְיֵין מַלְכוּת רָב, כְּיַד הַמֶּלֶךְ. וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת, אֵין אֹנֵס: כִּי-כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ, עַל כָּל-רַב בֵּיתוֹ*לַעֲשׂוֹת, כִּרְצוֹן אִישׁ-וָאִישׁ] " (ז' – ח).
נתחיל מהסוף:
המלך אחשוורוש שקד על המלאכה שאפילו האישים
