וזה פשוט כל כך…שורף…הלבד הזה.

מועדים לשמחה אחותי!
איך שקראתי את השורה האחרונה שלך:
"וכל אלו ששומעים אותי ומנענעים לי עם הראש להראות לי שהם באמת מבינים
אותי…זה רק יותר מתסכל כי אני יודעת שהם לא…' נזכרתי.
לא רציתי שזה יקרה לי, כאילו אתה לא מתכנן מראש להיתקע בלי כסף אבל מה
לעשות גם זה קורה.
באותו יום הייתי יכול לאכול בבוקר,אבל לא אכלתי כי חשבתי שיש לי כסף
בארנק וככה העברתי יום שלם.
עד הערב,הראש שלי הספיק לפתוח כבר ליין מטורף של בומים עם סאונד של כוכב
נולד 9.
'מהר!',הרגשתי, 'חייב לאכול, למה אחרת אני הולך לחנוך את מחלקת טיפול
נמרץ של 'שערי חסד' מהצד הלא נכון'.
פתחתי ת'ארנק ו…כיבוי אורות.סופרייז!
כלום.
ואז הבנתי שנעים או לא, אני הולך להעביר את הלילה…רעב.
והנה אני, שברוך ה' לא חסר לי עד עכשיו כלום,מת לאכול אבל…אין לי.
פשוט אין.
הגעת למידרחוב של 'כיכר ציון' ואני לא אשכח בחיים איך בפעם הראשונה
הסתכלתי על ההומלסים שהיו שם קבוע,בגובה העיניים.
תמיד חשבתי שאני מבין אותם, הבאתי שקל פה, שתיים שם אבל עכשיו כשסוף סוף
הקב"ה רצה שאני אחשוב על זה ולא מהשכל, או מהלב…אלא מהבטן,
פתאום הבנתי מזה להיות רעב.
הבנתי? טעות שלי…הרגשתי.
ולכן אני מבין למה את מתכוונת, לתחושה הזו של ה'הם' ו'אנחנו'.
'הם' כבר מצאו את החלק חסר שלהם, להם כבר טוב.
אנחנו? עדיין מחפשים…ומסתבר שכשטוב לך, אתה שוכח יותר מידי מהר כמה רע
היה לך עד לא מזמן.(כמובן בלי להכליל ויש זוגות נשואים שבאמת עושים ימים
כלילות בשביל לעזור לאחים הרווקים שלהם)
חשבתי על מה שכתבת. על הכול.
אבל אני רוצה שגם את תחשבי קצת ולו רק על דבר אחד,על הכאב שדיברת עליו.
ומאיפה הוא מגיע בכלל?
התחושה הזו של החוסר אונים, ה'לבד' הזה כמו שכתבת,המערה הזו.
ולא, אני לא מתכוון למה שכולנו יודעים,לעניין של החסר, האבידה,כמו שכותבת הגמ':
"משל לאדם שאבדה לו אבדה…".
אלא למשהו אחר, לתפיסת העולם שלנו,לנקודת הפתיחה.
כשאני הולך ברחוב ואני רואה את הזוגות הצעירים האלו באים מולי, יש לי
2 אפשרויות:
הראשונה להתחיל ולהתבאס פחד:
'נו מה, ריבונו של עולם, בכלל לא הגזמת…
מילא הייתי רואה בחור שבאמת יש מצב שיתחתן כבר…אבל הוא? הטמבל הזה?
שאני יודע שרמת ההבנה שלו, הרצינות שלו, הרגישות שלו ביום טוב יכולה אולי
להשתוות לחתולה הפרסית הצפונבונית הסוציומטית הזו של השכן שלי לפני
שהוא האכיל אותה…הוא? מה אתה צוחק עליי?
ואז לשקוע בדיכאון.
ובעצב.
וביאוש. כי כנראה שבאמת כלו כל הקיצין והמלאך שאחראי על הרשימה של
השידוכים חטף אלצייהמר, ה' ירחם, לאף אחד הרי אין
ביטוח…
זו גישה אחת.
מה הקשר בינה לבין הריבונו של עולם?
מה הקשר בינה לבין ה"הָאוֹחֵז בְּיַד מִדַּת מִשְׁפָּט""?
מקרי בהחלט.
הרי מה המשמעות של ה'מידת משפט' הזו?
משפט הכוונה הכול מכוון. יש בעל הבית!
והגישה הזו, עם ה'שיו אבאל'ה אין לי כבר כוח, כי נראה לי שמישהו שם למעלה
בלי להעליב כן,באמת הלך קצת לישון..'
הגישה הזו היא הכול חוץ מאשר משפט.
ואז,שאני כבר בבעסה ואני חושב על זה עוד קצת אני ניזכר באחד מהסיפורים
היותר מפורסמים שרצים בישיבה שלנו, בטלזסטון על אודות
הבחור ההוא, שחזר מדייט וראו אותו בוכה.
כולם חשבו שהבן אדם בוכה, כי איך לא, הדייט לא הצליח…כמו כולנו, הוא
חשב שהוא כבר ראה את האור ובסוף…הכול התמוטט.
טבעי לא?
לא.
לא הפעם. לא הוא.
הוא אמר שהוא בכה על זה שהוא בכה…
הוא חשב שהוא כבר נמצא בדרגה אחרת לגמרי. שהוא באמת מאמין.
שהוא באמת חי את האמונה שלו בקב"ה.
במלך!
הרי כל ראש השנה הוא אמר, וכיוון, וצעק, המלך המלך…
נו, אז אם הקב"ה מלך מה יש לך להיות עצוב?
סומך עליו או לא? בלי משחקים, על לייב!
על זה הוא בכה!
והנה,פתאום הוא מוצא את עצמו ביאוש ובעצבות…שהם בעצם מילים מאוד יפות
שנתנו לעצמנו בשביל כפירה וחוסר ביטחון.
רק מה, להסתכל לשמיים ולהגיד לקב"ה:
'תקשיב אבאל'ה! לצפצף אמונה בר"ה ויום כיפור, זה אני יכול אבל לסמוך עליך
באמת…זה קצת גדול עליי',
להגיד לקב"ה דבר כזה זה קצת פדיחות. לא נעים.
אז לקחנו מילים יפות, עדינות יותר,ביותר קלאסה וגישמאק ויאללה בלאגן.
ואז ממילא מגיע הגישה השנייה, נקודת הפתיחה השנייה שאומרת:
כמה שזה הולך להישמע שוס, וחידוש ולא מומלץ לבעלי לב חלש ונשים בהריון:
המטרה שלנו בעולם היא היא לא להתחתן בשביל להתחתן!
מה לעשות, תגידי מוזר, מטורף, לא מקובל…אבל זה ככה!
ושיתפוצצו כולם… וכולם זה כ ו ל ם!!!
המטרה שלנו בעולם היא להתחתן בשביל לעבוד את הקב"ה!
שנהיה יותר שלמים,שנמצא את החצי החסר שלנו ואז ממילא נוכל לעבוד את הקב"ה בשלמות.
זאת המטרה שלנו!!!
נכון,מי אם לא הוא, יודע כמה כואב לנו
מי אם לא הוא מרגיש את הבדידות שלנו
נושם את הלבד שחונק אותנו
ושומע את הצעקות השקטות של הלב שלנו, כמה שאנחנו רוצים כבר להתחתן
ומי כמוהו יודע שאנחנו באמת עושים הכול, אבל אם למרות זאת, הריבונו של
עולם החליט שנחכה עוד קצת עד לאחד או לאחת המיועד/ת…אז אולי הוא רוצה
שלפרק הזמן הזה נתקרב אליו דווקא באמצעות המעמקים האלה? דווקא מתוך המערה
הזו?
זה כמו שנגיד שהמטרה שלנו בעולם היא להביא ילדים.
מה לעשות, אבל זה לא נכון!
להביא ילדים זו מצווה ענקית. אבל מצווה ענקית שהיא אמצעי לקראת משהו…מה
לעשות שיש כאלה שהריבונו של עולם רוצה שיעבדו אותו בצורה אחרת.
מישהו יכול להגיד על מרן הרב צבי יהודה, או הרבי מלובביץ' או מרן החזון
איש, כולם גדולי עולם, שהם לא הגיעו לתכלית שלהם, כי לא היו להם ילדים?
אז הקב"ה רצה שהענקיים האלו, שהגדולים האלו יעבדו אותו בצורה אחרת.
עוד מעט שמחת תורה, נתפוס את הספר תורה (אממ..זאת אומרת הגברים…) ונצעק:
'אנא עבדא דקודשא בריך הוא', מה הפשט במושג עבד?
הרי על זה בדיוק אמר כבר מרן החפץ חיים:
'להתפלל לקב"ה זה בוודאי אפשר, לתת עצות לקב"ה זה כבר לא צריך'
בואי ותתני לו, לאבאל'ה שלך לשבור ת'ראש בשבילך.
או יותר נכון לשבור את הלב בשבילך.
הוא יודע! תאמיני לי שהוא יודע.
הוא לא איזה שדכנית שצריכה לשים את המסכת ה:
'לא נעים לי גם לקחת ממך כסף וגם להראות לך שאני לא שמה קצוץ אז הנה,
באמת איכפת לי…' (וסליחה מהשדכניות שבאמת איכפת להן…)
כמה פעמים מצאתי את עצמי מתפלל לפני הדייט, שממש בא לי שהוא יילך:
'בחייאת אבאל'ה יקר…תעשה שזה יהיה זה…'
ואז אני מנסה לשכנע אותו:
'כמה דפי גמרא אתה רוצה שאני אלמד בשביל שתסכים הא? כמה?
לא באמת, זרוק מחיר….5? 15? עם רש"י? אולי תוספות?'
עד שחדרה לי הטיפת חמצן הזו למוח והבנתי שזה בדיוק התפילה שאסור להתפלל!
הוא כבר יודע מה טוב לי…ואני אמור להתפלל:
'בבקשה ריבונו של עולם, תעשה שאני אוכל להתקרב אליך יותר בעקבות הדייט הזה' סה טו.
והכאב הזה שאת מרגישה?
התחושה הזו של האבן במשקל כל הצרות של עם ישראל שחונקת לך את הלב?
המחסור?
הבדידות?
הלבד?
זה לא שיש אותם ויש אותו.
זה לא שיש את הלבד, ויש את המחסור ויש, הא כן, נעים להכיר, את הריבונו של עולם…
זה הכול הכול הוא…
רק מה, כאלה אנחנו,'וישמן ישורון ויבעט' טוב לנו, כיף לנו, הכול יופי
טופי ואנחנו שמים את הריבונו של עולם על ממתינה, מייד איתך מלך יקר.
רע לנו, אנחנו מרגישים 'ממעמקים' ואז מיד 'קראתיך ה'
ממש כמו דוד המלך שכתב:
'משכיל לדוד בהיותו במערה-תפילה' וכל אחד ואחת עם המערה שלו ושלה…ומיד אחר
כך בלי הרבה חכמות, המילה הבאה: תפילה….
רק מה, אני מבטיח לך שהמערה שלך תיגמר הרבה יותר מהר משאת חושבת,ובאיזה
שהוא מובן את עוד הולכת להתגעגע לתקופה הזו, של הלבד.
לא מאמינה?
חכי ותראי…
אוי כמה שאת הולכת להתגעגע…
לתקופה בה הקב"ה, מלך העולם תפס אותך בכוח:
'לא מעניין אותי עכשיו כלום, עכשיו כולם זזים, אני והבת שלי הולכים
לדבר,לבלות קצת ביחד…זמן איכות עם הריבונו של עולם…'
רק אל תבזבזי את הזמן היקר הזה כי הכלים האמוניים האלו, שאת הולכת לקנות לך,
כלים שנרכשו בכאב, בדמעות,בלבד שלך…
הם אלו שאמורים ללוות אותך אי"ה כל החיים.
גם במצבים הפחות נעימים, רק שאז, במקום שתיבהלי, פשוט תיזכרי בתקופה שאת
עכשיו חווה.
וכל הזכרונות יצופו לך…את והריבונו של עולם, הריבונו של עולם ואת,
ופתאום תביני שבסרט הזה כבר היית.
רק מה שחשוב, אל תתני לכאב הזה להתנדף על כלום
אל תתני ללב הנשבר שלך, שעליו כתב כבר ר' מנחם מנדל מקוצק, עמוד האמת:
'שאין שלם מלב שבור' , אל תתני ללב הנשבר הזה לשבור אותך!
חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכונו את לבם
למקום…"(ברכות ה,א)
חסידים…כך אומרת הגמ', ואם הגמ' מעניקה להם תואר כזה, אז כנראה שהם באמת היו כאלה
ואף על פי כן, היו שוהים שעה אחת!
כי זה לא פשוט להגיע ללב נשבר, לא פשוט!
לוקח הרבה זמן לשבור את ה'אני' שלנו…
ואת…יש לך את זה כבר, את כבר שם! בבחינת 'כעני העומד בפתח…'
לא רק עני, אלא עומד…ולא רק עומד, אלא בפתח…יכולים להוציא אותו כל הזמן
ככה גם הדייטים, התחושה הזו, של החוסר ביטחון הזה, של השום דבר לא בטוח,
לא סגור עד שבאמת נעמוד אי"ה מתחת לחופה…זה העומק האמיתי של ה'לב נשבר'
של ה'עני'
"צעקת עניים אתה תשמע וזעקת הדל תקשיב ותושיע…."
שיהיה לך חג שמח ומועדים לשמחה ורק שתתחתני אי"ה,אל תשכחי שלפעמים הזיכרון
שלנו קצר, קצר מידי…

אבינועם
avinoam811@gmail.com

הישיבה תיכונית 'שעלבים'