שלום, יש לי בעיה מאוד קשה שאני מנסה לפתור במשפחה, אני עדיין גר עם ההורים מכיוון שהם נכים ואני עוזר להם כמובן שאני חיי את חיי ואני עושה דברים שאני מאוד מרוצה מהם.
אבל יש לי אח שהוא מאוד נוקשה. אני לא מצליח להתמודד איתו. הוא משתמש בטון שאני לא אוהב כי אני מרגיש שהוא חושב שהוא מעליי בבית הכוונה בבית שהוא עושה את ההחלטות וזה מאוד מתסכל, אני מנסה להראות לו שאני גם יכול להיות נוקשה ואני לא ייתן לו לעלות מעליי בשום אופן ואני ממש לא אוהב להיכנס למריבות. פה ושם אני ממש מנסה למנוע את זה אבל אני גם לא יכול להוריד את הכבוד העצמי שלי כדי שנוכל לדבר בינינו.
אותו דבר קרה עם גיסי. הוא מאוד חצוף בדיבור שלו בכללי. פעם אחת הרגשתי שהוא חושב את עצמו מעלינו ויכול לעשות מה שהוא רוצה אז אמרתי לו או יותר נכון דרשתי שהוא ייקח לאחותי את מה שהיא צריכה והוא ישירות התחיל איתי בדיבור נוקשה ומאיים וזה הגיע לדחיפות אבל אני רק דחפתי בחזרה. אני מאוד נגד אלימות, וכמובן דרשתי שיעוף מיד מהבית והוא עשה זאת בלית ברירה.
מה אתה חושב שאני צריך לעשות האם אני הבעיה? הדעה שלי היא כזאת אני לא חושב שבגלל שאחי וגיסי מראים חוסר כבוד ועושים מה שבא להם אני צריך להוריד מהכבוד זה מאוד מתסכל אותי כול הסיטואציה הזאת. אומנם אחרי החיכוך ביני לבינו הוא הרגיע אבל אני עדיין נכנס לחיכוכים עם אחי ואני לא יודע מה לעשות. אמא שלי אובססיבית לגביו ואבא שלי מגן עליו אני מרגיש לבד. אני ממש רוצה שמשהוא יצליח אבל אני מאוד אבוד כרגע.
האם הפתרון הוא לחתוך את הקשר גם עם אחי לגמרי?
שלום לך.
מבין השורות עולות תחושות מעורבות של תסכול וכעס. חיכוכים עם בני משפחה בוגרים ובמיוחד אלו שאינם קרובים ישירים כמו גיסים וגיסות הם עניין שגרתי במשפחות רבות. אבל לפעמים הם קורים יותר מדי ועוברים מהר מדי לטונים לא נעימים ל2 הצדדים. שאלתך היא הזדמנות מצוינת להבין: איך מתמודדים עם מצב של ויכוחים לא נעימים בתוך המשפחה?
כב(ו)ד
חיים לצד הורים עם נכות אינם דומים לחיים לצד הורים בריאים. כפי שתיארת, בגיל 25 כשרוב בני גילך יבחרו לגור מחוץ לבית באופן מלא בדירת שותפים או חלקית במעונות כלשהם, בחרת להישאר לצד הוריך ולעזור להם. צעד אמיץ שראוי לציון ולהערכה בכך שאינו נובע מעצלנות או בריחה אלא בשביל להיות שם בשביל ההורים. אומנם אתה חי את חייך ועוסק במה שאתה אוהב אבל העובדה שציינת זאת מראה שזה לא בא בקלות. באופן טבעי, הצורך לדאוג לאנשים שאמורים להיות בעינינו הדמויות החזקות, שאנו אמורים להישען עליהם ושהם ידאג לנו יוצר לחץ פנימי. אנו בוחרים ולפעמים גם מחויבים לחיות את חיינו לא כפי שרצינו או שחברינו חיים אותם כי זקוקים לנו. הכוחות הרגשיים שצריך לאגור בשביל לעזור ולתמוך בכל הנדרש להורים, באים לפעמים על חשבוננו, וליתר דיוק על חשבון התפתחות ה"אני" שלנו. האהבה והנתינה להורים לא משנה את העובדה שעכשיו אנחנו "על קוצים". אנחנו יותר רגישים, יותר עצבנים, רוצים שלפחות הסביבה תתחשב בנו ותבין אותנו. איננו יכולים לומר להורים "אתם אשמים" מכיוון שברור לכולנו שהם לא בחרו בכך שנשרת אותם ושאנו נהיה המשענת. איננו אשמים כמובן אבל מרגישים צורך לבטא את הרגשות השליליים שמלווים אותנו. לכן, באופן טבעי אנחנו מתמקדים בשמירת הכבוד שלנו. חשוב לנו שלא יזלזלו חלילה בקורבנות שהקרבנו, מקריבים ועוד צפויים להקריב בהחלטה להיות לצד ההורים. ברגע שמישהו רק יבטא זלזול, ירים את הקול מעט, ואנחנו ממילא כבר אגרנו לא מעט "חומר נפץ" בתוך הלב.. זו ההזדמנות שלנו לשחרר וההתפרצות מגיעה. במילים ובמעשים שמפגישים אותנו עם צדדים שלא הכרנו בכלל. כמו שתיארת, יש לך חרטה כל פעם מחדש על מריבות חוזרות שבכלל לא מאפיינות אותך. אחיך הוא אדם קרוב, בשביל ההורים אתה עובר את כל זה.. מה עושים?
מי, אני?
כאמור, כשיש בני משפחה עם נכות ובפרט הורים, כל המשפחה מתמודדת עם המצב. גם אחיך ואחותך חווים קשיים רגשיים ובקלות אתה רב איתם, והריבים עולים בטונים. תיארת שהסיבה למריבות עם אחיך היא כי אתה מרגיש שהוא חושב מעליך ומחליט החלטות בבית. מצד שני, האם זה באמת כך? ובכוונה? יש לזכור שגם הוא ילד להורים נכים שצריך לעזור להם. כיון שהם נשענים עליכם, טבעי שיהיו חלק מהילדים שייקחו על עצמם את תפקיד "המבוגר האחראי" בלית ברירה. אולי זה נראה אגואיסטי ומתנשא, אבל במצב שאנחנו צריכים לדאוג לעצמנו וגם להורים, נרצה לקחת שליטה פשוט כדי לשרוד. כך שאנחנו יכולים להרגיש שהכול זורם, מסודר גם כשתפקיד ההורה והילד התהפכו. גם אתה מרגיש בצורך הזה ובמקביל שהוא "לוקח" לך. יש מצב שהוא מרגיש אותו הדבר כלפיך. לא ברור היכן אחיך גר, אבל במידה והוא לא בבית ואתה כן, הגיוני שהוא ירגיש שאתה דווקא זה "שמשתלט". שניכם כמובן מגנים על הכבוד, על המקום שלכם במשפחה ואז המעבר לריב חוזר על עצמו שוב ושוב. מול גיסך, הבעל של אחותך, הריב החמיר וזה לא סתם. הוא הרי לא משפחה בשר ודם, ואולי אתה חושב לעצמך שאחותך בחרה להתחתן איתו אז.. מה? זה הופך אותו אוטומטית למשפחה? כזה שהוא כמו אח? עבורך כנראה שלא. היחסים שאולי לא היו חמימים כנראה לפני, הופכים להיות לוחמניים במציאות הזו. מילא אחיך מתערב, אבל גיסך? שירגיש מעליך? הוא בכלל מתמודד עם מה שאתה מתמודד? הוא הרי חי לו את חייו עם אחותך מחוץ לבית, בעוד שאתה נשאר כאן.. שוב, באופן טבעי אתה פחות מעדיף לראות אותו נכנס ויוצא בבית, והוא מצדו לא מבין למה אתה כ"כ קשה ומעלה טון במקביל. בסוף, גיסך שמודע למצב החליט באופן מושכל לא להיכנס לריב אלים, כיבד את דרישתך ויצא, אבל התסכול נשאר.
ההורים אוהבים את אחיך פשוט כי הם הורים ומצד שני, אתה כ"כ רב אתו ולא יכול להיפרד ממנו או לשכנע את הוריך להפסיק לאהוב את הילד שלהם. זה לא סתם רצון לשלום בית ופתרון למצב, אלא זה ממש צעד נדרש לבריאות ולרווחה הנפשית. לא רק שלך אלא של כל המשפחה, לרבות הוריך שגם סובלים אם אינם מדברים על כך.
אז מה אפשר לעשות? איך נתמודד עם המריבות שחוזרות ונשנות? הנה כמה רעיונות וכיוונים למחשבה שאת יכולה לשקול ולבחון
1.פנייה לדמות בוגרת וסמכותית–
לפעמים טוב לשתף דמות בוגרת שאתה מכיר ובוטח בה. ישנה חשיבות לקבל תמיכה רגשית במצב זה מאנשים שאוהבים אותך, שאכפת להם ודרך השיתוף בתחושות, יכול לעזור בהתמודדות. זה יכול להיות דודים, סבא וסבתא, חבר קרוב, רב. דווקא השיתוף יכול לגלות לך שאולי יש עוד כאלו שמתמודדים עם מקרים דומים, יכול להוריד מהעול הרגשי ואולי לחשוב על פתרונות יצירתיים למצב.
2.מכתב לאח ולאחות–
כדאי לשתף אותם בתחושות הלא נעימות ובהתמודדות שלך עם הריבים. מאחר והשיחות ביניכם לא תמיד מתנהלות ברוגע, מכתב כתוב הוא פתרון טוב. תוכל לשתף אותם ברגשות שלך, ברצון שלך להוריד מתחים וריבים ולתאר כמה הם חשובים לך. יש מצב שתגלה שגם להם לא נעים וזה יפתח את הלבבות. תוכלו כך ללמוד את "הגבולות", אולי להחליט לשתף יותר בתחושות או להחליט על חלוקת העזרה ביניכם. וכך, לא רק שתריב פחות, גם הלחץ והמתח לעזור להורים יירד.
3.קבוצת תמיכה–
לפעמים הדרך הכי טובה להתמודד היא במפגש עם אנשים עם התמודדות דומה. עמותות רבות נותנות את התמיכה הנפשית והייעוץ המקצועי למשפחות עם נכויות. כאשר אנשים משתפים אחד את השני בחוויות, ישנה תחושת הקלה שאינך לבד וזה הופך את ההתמודדות לפחות מתסכלת כשאתה יודע שאתה לא היחיד שחווה אותם. אפשר לפרוק את הכאב, את הפחד, ולחזק אחד את השני.
4.טיפול משפחתי–
כפי שנוכחנו לדעת, התמודדות עם הורים נכים ומתחים משפחתיים היא קשה כשלעצמה מבחינה רגשית, ועל כן במצבים כאלו יש מי שפונה לייעוץ מקצועי. פנייה לשם לא אומרת חס וחלילה שיש בך או באחיך פגם כלשהוא בנפש. זהו צעד מוכר שאנשים רבים עושים במקרים שונים של התמודדות בחייהם. זה יכול להיעשות בדיסקרטיות, מבלי שמישהי מחבריך או הסביבה הקרובה יידעו על כך. במפגשים אלו, כשכולכם נפגשים ביחד פסיכולוג (או פסיכולוגית) יכול להשתמש בטכניקות טיפוליות, ובין השאר בטכניקת CBT בה לומדים להפריד בין המחשבה לבין הרגש, להבין שהרגש הוא נורמלי, וללמוד כיצד לחיות עם הורים נכים ולהתמודד עם מתחים בצורה שלא תשחוק אותנו רגשית. בטיפול זה, בו כולם משתפים את כולם ברגשות ובמתחים יש אפשרות לשינוי כולל בכל מערכת היחסים, הבנת הצד השני ובניית קשרים טובים יותר ותומכים יותר ביניכם.
לסיכום: תיארת בשאלתך באופן מאוד מפורטת את תחושת התסכול שאת חשה עקב חלוקת חדר עם אחות של חינוך מיוחד. ראינו שמדובר בנושא חשוב, וסקרנו כמה כיוונים לפעולה שיכולים לעזור: דיבור עם דמות בוגרת וסמכותית בעניין, מכתב לאחים, קבוצת תמיכה, טיפול משפחתי
בכל מקרה תמיד כדאי לחשוב על דמות מהמשפחה, חברה או אדם קרוב שאתה יכול לשתף בתחושותיך ולא להתמודד לבד. אתה מוזמן כמובן לשוב ולפנות גם אלינו בטלפון 8298* או בווצאפ 0524683927.
בשורות טובות!
שירה
מוקד חברים מקשיבים