בפרשתנו אנו קוראים: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּחֵט הָעֹלָה תִּשָּחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה' קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא".
העובדה שהתורה גוזרת מקום שחיטה זהה לעולה הבאה בנסיבות טובות וחיוביות, כגון בעולת נדבה, ולחטאת או אשם הבאים בנסיבות של חטא ועוון דורשת עיון. יתרה מכך, התורה אינה מפרטת את מקום שחיטת החטאת בצפון המזבח, אלא סותמת בהדגשת השוויון "במקום אשר תשחט העולה".
וכך עונה ר' לוי בשם ר' שמעון בן לקיש בירושלמי יבמות (ח', ג'): "במקום אשר תשָּׁחט העֹלה תשָּׁחט החטאת לפני ה' – שלא לפרסם את החטאים". ומבאר בעל קרבן העדה: "לכך לא קבע לחטאת מקום בפני עצמו לשחיטתו, שלא יבינו הרואים שהוא חטאת, ומתבייש".
את הרעיון שלא לפרסם חטאו של אדם כדי שלא לביישו מצינו בעוד כמה ממקורות חז"ל. לדוגמה, בבבלי סוטה (ל"ב, ע"ב) נאמר: "מפני מה תקנו תפילה (דהיינו העמידה) בלחש? כדי לא לבייש את עוברי עבירה. שהרי לא חילק הכתוב בין חטאת לעולה". ופירש רש"י: "שלא לבייש את עוברי עבירה המתוודים בתפלתם על עבירות שבידם".
כך גם מסביר הפירוש המיוחס לרש"י את האמור במסכת אבות (ה:ה), שאחד מעשרת הנסים שהיו בבית המקדש היה שהיו "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים" – כשהיו משתחווים לפני השכינה לבקש ולשאול כל אחד לפי צרכיו היה רווח בין אחד לאחד ד' אמות, "שלא ישמעו אחד תפילת חברו".
נתינת כבוד לאנשי מעלה ולמי שנמצא מעל האדם בסולם ערכים היא דבר פשוט. אך כעת אנו מבינים, שהתורה לא מסתפקת בכך ומצווה אותנו לכבד גם מי שפשע בשוגג ומביא קרבן, ועל כן משווים אותו מבחינת סדרי העבודה למי שחטא בהרהור או למי שנדבה רוחו להביא עולת נדבה.
רעיון נוסף העולה מפסוקים אלו שהתורה קושרת במפורש את מקום שחיטת החטאת והאשם למקום שחיטת העולה, כדי לכפר על הרהורי החטא שקדמו לחטא עצמו.
קרבן עולה בא על הרהור הלב שהוא במצפון, ועל כן מקומו בצפון מפני שהוא צפון מהחמה. חטאת באה על מעשה עבירה נגלית, בשוגג, בלי מחשבה לחטא – הפך העולה.
ונראה שעניין השוגג שנזדמן לאיש לעבור עבירה בבלי דעת הוא מחמת שוודאי משכבר השתוקק לאותו דבר. אף שהיה זהיר מלעשותו מחמת צווי השי"ת, מכל מקום, לאחר שהשתוקק לזה, הרי יש לו חיבור לדבר, ועל כן מזדמן לו הדבר הזה לעבור עליו ב
