שלום. אני בעל תשובה כשנתיים ואני שם לב למשהו מוזר אצלי, יש ימים לדוגמא שאני מתמיד בשחרית מנחה וערבית ואמירת תהילים אבל בלימוד תורה יורד החשק לקחת ספר, יש תקופות שאני לומד המון ואז לתפילות הקבועות לא ממש יוצא לי ללכת, או שיש ימים שאני מתפלל המון בשפה אישית לקב״ה ואני לא לומד הרבה באותו זמן והולך רק למנחה וערבית.. השאלה שלי היא האם יכול להיות שיש סוג של הגבלה בתקופה מסויימת,לכל אחד בדרגתו ודרכו, לעשיית מצוות ולימוד תורה כי זה תמיד נראה לי כאילו משהו בא על חשבון האחר ואני לא מבין את זה? או שזה תלוי באדם עצמו שיכול גם לעשות מצוות וללמוד תורה כל היום?
אסי היקר, שלום!
קראתי את השאלה שלך כמה פעמים, וחשבתי עליה הרבה. הבנתי מתוך השאלה שאתה נמצא כרגע שנתיים לאחר החזרה בתשובה, אולי אפילו במסגרת של ישיבה, וללא עול פרנסה ומשפחה לעת עתה (טעיתי?).
אשריך שזכית להתקרב לקב´´ה, ושיש לך הזדמנות כזו של שקיעה בעבודת השם ללא הפרעה!
ניגש ישר לעניין. החשק הוא דבר שמשתנה אצל כולנו. כן, גם אצל דתיים מהבית. לפעמים אנחנו נמשכים לתחום אחד בעבודת השם, לפעמים לתחום אחר, לפעמים לשניהם יחד, ולפעמים אנחנו לא נמשכים לאף אחד מהם… כן, גם זה קיים. אם כן, החשק יכול לסייע לנו בעבודת השם, אך אי אפשר ´לבנות עליו´, כי אין לנו כמעט שליטה עליו, וממילא לא צריך לתת לו מקום מוגזם בחיים שלנו. זה כיף לזרום איתו! אבל מצד שני קשה לקיים כך חיים שיש בהם אחריות ומחויבות למשפחה ולזולת.
בשורות שכתבת תיארת תנודות קיצוניות, כי החיים שלך כרגע הם בווליום מאוד מאוד גבוה. הייתי מתאר את המצב שלך כהתאהבות. גילוי. מפגש מפעים עם הקדושה! זה דבר משמח, ובמקביל צריך לזכור שזה לא יימשך כל החיים. כמו בזוגיות, בתחילת הקשר היתה התאהבות ובערה בינם אש, ועם הזמן האש דועכת (אך לא האהבה, היא רק מתעצמת עם הזמן!), כך גם בקשר עם הקב´´ה, אחרי שלב האש המתפרצת עוד יבואו שלבים של בעירה קטנה יותר. כמובן שאין זה אומר שהתרחקת מהקב´´ה, חלילה! הקשר אמנם מאבד קצת את החידוש שבו, אך הופך ליותר מחייב, אחראי ובוגר.
ממילא, נדרשת ממך כרגע עבודה כפולה, בשני כיוונים שנראים כמנוגדים. מצד אחד – להסחף באהבה, לחזק את הקשר, ולהעצים את האש. ומצד שני – לבנות מסגרת של מחויבות, שאיתה תוכל להתמיד גם כשהאש תהפוך לנמוכה יותר. מחויבות בנויה על זמנים, על הרגלים, על החלטות.
אלו שתי עבודות שונות לגמרי: זו פונה אל הרגש ומעצימה אותו, וזו מבוססת על החשיבה השכלית, וממתנת את הרגש הפורץ. למרות זאת, אין אלו עבודות סותרות, אלא משלימות אחת את השניה, כי בסופו של דבר קיימים בנו גם מערכת רגשות, וגם חשיבה, ושניהם נקראים להשתתף בעבודת השם.
איך משלבים את שני הדברים? כאן תצטרך להגיע לתשובה שלך, דרך ההיכרות שלך עם עצמך, והרבה תפילות. זו בדיוק ´עבודת השם´, כלומר קיום רצון השם – מתוך שימוש במתנות המיוחדות שהוא נתן לכל אחד מאיתנו, ורק לו.
ולגבי השאלה הספציפית ששאלת:
בגמרא במסכת שבת דף י´ עמ´ א´, מופיעים שני סיפורים שנוגעים לעניין:
´רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה! – והוא סבר: זמן תפלה לחוד, וזמן תורה לחוד.
רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא, והוו עסקי בשמעתא. נגה לצלויי, והוה קא מסרהב רבי ירמיה, קרי עליה רבי זירא: ´מסיר אזנו משמע תורה – גם תפלתו תועבה´ ´.
תלמד את שני הסיפורים עם רש´´י, או פירוש אחר. בשני הספורים הללו יש ´התנגשות´ מסוימת בין תורה ותפילה, והמפרשים השונים של הגמרא השתמשו בהם בכדי להגדיר את היחס בין שני אלו. על מה נחלקו רבא ורב המנונא בסיפור הראשון? ומה היתה הביקורת על ר´ ירמיה בסיפור השני? תוכל לחפש תשובות לכך במפרשי הגמרא. כל מפרש שתראה יתן לך תשובה נוספת לשאלה ששאלת.
אפנה אותך למקור נוסף, בו נשאלה שאלה דומה. בשו´´ת שבט הלוי (של הרב ואזנר שליט´´א) בתחילת חלק ז´, נשאלה השאלה הבאה:
´כותב אתה היות שיש לך לפעמים מתיקות גדולה בתפלה, ולשפוך הרבה דמעות לפני השם יתברך, אבל צערך גדול אשר אתה מרגיש כי לרוב טרדותיך דהיינו הן בלימוד העיון והמסתעף, והן בעזר קצת לזולת, על ידי זה מתאבד מתיקות התפילה, ורק לעתים רחוקות זוכה אתה לפגוש אותך עם טבעך האוהב לקשור נפשו לה´, אבל לרוב – מחיצה מבדלת בינך לבין עצמך, זה תוכן שאלתך אם בינותי היטב…´. נדמה לי שמה שהרב ואזנר ענה לו, קשור גם אליך.
אז שיהיה בעזרת השם חג שמח וכשר,
ואם עוד תשאל – אשתדל לענות כשיתאפשר.
האימייל שלי הוא:elazar72 שטרודל ג´ימייל נקודה קום,
ועד אז – בהצלחה, כל טוב ושלום!
אלעזר
elazar72@gmail.com
