חברה זקוקה לי – על קשר תלותי מהצד השני

שלום לך יקרה,

אני שומעת בשאלה שלך כל כך הרבה כנות.
יש בך אמת פנימית, רצון לפעול בדרך נכונה ועמידה כנה מאד מול עצמך ומול המצב שאת נמצאת בו.
וכל התכונות האלה הן [ה]מפתח לפתרון בעיות בקשרים בינאישיים.
אז זו כבר התחלה טובה…

קראתי את השאלה שלך כמה פעמים והרגשתי, כמוך, שיש משהו בחברות הזו שהוא לא הדדי.
זה נכון שלכל אחת יש את הנתינה שלה ובקשר לא כל אחד נותן ומקבל אותו דבר.
אבל בכל זאת, נשמע פה שזו חברות בה היא הרבה יותר צריכה אותך מאשר את אותה.
נוח לך שהיא שם בשבילך מתי שתצטרכי אבל גם לא נעים לך כי את מרגישה שאת מנצלת אותה ואת הרצון שלה לקרבה.

אני מתארת לעצמי שאת משווה את הקשר הזה לקשרים אחרים שיש לך ומרגישה שהיא כנראה לא הבנאדם שאיתו תתייעצי כשמשהו מציק לך והיא- כנראה שכן.
יש משהו בחברות הזו שבשבילך הוא יותר חסד מאשר קשר הדדי.
והשאלה פה היא מה את בוחרת לעשות עם זה.

(יכול להיות שעד שתגיע אלייך התשובה כבר היו עוד התפתחויות ואולי כבר דיברתן.
לכן אני אנסה לכתוב מה שנראה לי לפי השאלה שלך כרגע ואם יש שינוי את מוזמנת בשמחה לחזור אלי למייל, בסדר?)

מהניסיון שלי, ככל שמתבגרים מכירים יותר סוגי קשרים.
יש קשרי חברות של תיכון, יש של שרות לאומי (שבנויים המון על המגורים ביחד), יש של מדרשה- שמתעסקים בעיקר בהתקדמות רוחנית ומשם הקשר יוצא, יש של חניכה-מדריכה (כשאת יכולה להיות בכל צד), יש של לימודים, יש קשר זוגי ועוד ועוד.
ובכל אחד מסוגי הקשרים נבנית חברות קצת אחרת.

אני למדתי שיש גם חברויות של חסד.
של קשר שבו פחות מרגישים את ההדדיות, את השיתוף של שני הצדדים, את הצורך של שני הצדדים אחד בשני.
נראה שבקשר הזה את נותנת מקום בטוח, חברות, אפשרות לשיתוף והכלה
והיא נותנת עזרה לצידך ברגעים קשים, אכפתיות ודאגה.
אין ספק שהקשר הזה עוזר לה מאד. אולי אפילו מציל אותה.
וגם אם את מרגישה לא נוח עם זה, כי את יודעת בתוך תוכך שזה לא הדדי, זה עדיין קשר שטוב לה.
וחשוב שתדעי את זה.
אפילו בשביל להוריד קצת את הייסורי מצפון שלך…

מצד שני-
שאלת מה ה´ רוצה ממך.
אני לא יודעת בוודאות מה הוא רוצה, אבל נראה לי שהוא לא רוצה שתמחקי את עצמך בשבילה.

במקרים כאלה אני תמיד נזכרת בהלכה שלאדם אסור לתת יותר מחמישית מכספו לצדקה.
ואני הולכת עם זה לכל סוגי הצדקה- רוחנית, נפשית ומעשית.
אדם צריך לתת צדקה- מעשר מכספו, זמנו, כוחות הנפש שלו.
ב"ה אנחנו אנשי חסד שרוצים להיטיב למי שסביבנו.
גדלנו על הערך של התנדבות, של "ואהבת לרעך כמוך".

אבל אני מרגישה שלפעמים אנחנו שוכחים את הגבול של הנתינה.
שיש מקומות שאנחנו עוברים את החמישית מכוחות הנפש שלנו, מהזמן שלנו או מהיכולות שלנו-
ומתחילים ´להקריב´ את עצמנו על מזבח ההתנדבות…
ואז כבר צריך לעצור את זה.

יש בך כנות פנימית מיוחדת.
תשאלי את עצמך בצורה מאד ישירה-
עד כמה אני יכולה/מוכנה לתת את הזמן שלי וכוחות הנפש שלי ל´צדקה´ של להיות חברה שלה?
אם את מרגישה שזה מעבר לכוחותייך (עכשיו ספציפית או בכלל)-
מותר לך.
אבל כדאי שתעשי את זה בצורה עדינה כמה שיותר.
זה הזמן לשים את הכנות קצת בצד ולא להגיד את כל מה שאת מרגישה.
כבר כתבת מכתב, אבל בפעם הבאה שתדברי איתה תשתדלי לעדן את הדברים-
להגיד שאת ממש בתקופה לחוצה כרגע, שתשמחי לדבר איתה ארוכות כשיהיה לך קצת יותר זמן ופנאי נפשי.

ואם את מרגישה שאת מסוגלת לקשר כזה, רק במינון יותר נמוך-
גם זה לגיטימי.
ושוב- דברי איתה על זה בצורה עדינה.
או לחילופין- ´תסנני´ קצת, אל תעני כל פעם.
תרגילי אותה לאט למינון שיחות פחות אינטנסיבי.

ודבר אחרון- נשמע לי שהיא מאד זקוקה לאוזן קשבת.
לא סתם היא מוכנה לתת את כל כולה בזמנים לא נוחים רק בשביל להישאר חברה וקרובה אלייך.
כתבת גם שהיא עוברת דברים לא פשוטים בחיים.
כל זה עושה הרגשה שיכול להיות שמה שיותר יעזור לה זו עזרה מקצועית כלשהי.
או לפחות פניה לאדם מבוגר שהיא סומכת עליו (מורה, מדריכה, יועצת מהתיכון, רכזת מהשירות) כדי שיעזור לה בצורה יותר מקצועית ואחראית.
שלא תרגישי שכל עול החיים שלה מוטל על הכתפיים שלך.
תנסי בעדינות ממש להציע לה משהו כזה.
בדרך כלל התגובה הראשונית היא חוסר הסכמה ואולי אפילו כעס, אבל אם בכל זאת תצליחי לעורר אותה לפניה לגורם מבוגר או מקצועי זה יכול מאד לעזור לה, וגם להפחית את הצורך שלה בך.

אז יקרה,
שיהיה המון ב"הצלחה.
מאמינה שעם הרצון הטוב שלך, הכנות הפנימית ועם המון סיעתא דשמיא את תצליחי למצוא את הדרך הנכונה להכניס את הקשר הזה לחיים שלך בצורה יותר בריאה וטובה לך.
את מוזמנת בשמחה רבה לחזור אלי למייל לבירורים, שאלות או סתם לספר איך הולך…

שיהיו ימים של טוב,
נעה.
noale@shoresh.org.il