יש לי חברה טובה שהיא מתחילה קצת להדרדר היא לובשת חצאיות קצרות לא דברים נוראים, והיא גם לא עם בנים וכזה, אבל היא לאט לאט כאילו עוזבת כשאני מדברת איתה על זה אז היא לא ממש רוצה להקשיב, והיא אומרת שהיא צריכה להיכוות בשביל להבין שזה לא טוב! אני חברה שלה ואני יודעת שאני לא יעזוב אותה לא משנה מה יהיה, אבל אין לי מה לענות על שאלות שלה והיא גם לא רוצה לקבל תשובות אני רואה אותה וזה קשה לי שזה רק מחמיר מיום ליום ואין לי מה לעשות, וזה מפחיד אותי כי אני לא יודעת לאן זה יגיע… מה עושים?
שלום לחברה הטובה!
קודם כל, אני רוצה לפתוח בזה, שמה שאת עושה הוא לא מובן מאליו. לא תמיד אנחנו שמים לב למה שקורה לחברים שלנו. ויותר מזה, לפעמים אנחנו שמים לב, אבל לא תמיד בא לנו בטוב להתמודד עם הבעיות שלהם.
עכשיו, בואי ננסה לבחון יחד מה קורה פה ואיך באמת אפשר לעזור, אם בכלל.
בדר"כ שינויים שקורים אצלינו, ובמיוחד כאלו דתיים, קורים בעקבות אירועים שקרו לנו. בדר"כ אנחנו לא סתם ככה נחליט להקפיד פחות, בדיוק כמו שלא סתם ככה נחליט להקפיד יותר על דברים שונים. לרוב, ואולי אפילו תמיד, הדברים יקרו כי היתה לנו איזו חוויה קודמת שבעקבותיה הדברים התחילו לזוז אצלינו.
יכול להיות שגם אצל החברה שלך הדברים נובעים כי אולי קרה לה משהו. אולי משהו במשפחה שלה? אולי משהו בבית ספר? אלו לא חייבים להיות דברים נורא קיצוניים, אבל אולי היא רבה עם ההורים שלה או שהיא מנסה לתפוס את תשומת ליבם. ואולי דווקא בבית ספר זה הניסיון לתפוס את תשומת הלב של המורים ואולי גם החברות שלה.
נראה לי שהדבר הנכון לעשות, הוא לנסות לברר איתה יחד מה קרה שהיא החליטה פתאום שהיא רוצה להיכוות בעצמה? מה היא חושבת שהיא תשיג בזה?
אני גם אומר עוד משהו. אני לא חושבת שצריכות להיות לך התשובות בשבילה. ויותר מזה, אני גם לא חושבת שיש איזו תשובה שהיא כן או לא מוחלטים. בתור חברה שלה, אני חושבת שאת בעיקר צריכה להקשיב לה. שהיא תדע שאת שם בשביל להקשיב למה שקורה אצלה בפנים. יכול להיות, שאם היא תוכל לפרוק את מה שקורה אצלה, זה כבר יוריד לה את הרצון לבלוט בצורה כזו של התדררות דתית.
ועוד דבר לעניין הצורך להיכוות בעצמינו.
יש דברים שבאמת אנחנו נלמד רק מהניסיון של עצמינו. זה נכון, שאנחנו יכולים ללמוד מהנסיון של אחרים, אבל כאנשים, יש לנו גם הרצון לחוות את הדברים לבד, ואז או שנכווה או שדווקא נצליח.
יש מקרים בהם אין לנו את הצורך הזה של ללמוד על בשרינו את הדברים, וגם אם יש לנו את הרצון, אנחנו לומדים להבין שאין לנו את הצורך בזה. כמו לדוג´ שאנחנו אולי מאוד רוצים ללכת על גחלים, אבל אנחנו יודעים, מניסיונם של אחרים, ומתוך ההבנה שאש שורפת, שזה לא יהיה דבר טוב לנו. לפיכך, במקרה הזה אנחנו נסתמך על נסיונם של אחרים ולא נרוץ לחוות את הדברים בעצמינו.
זו אולי התשובה שאת יכולה לתת לה כאשר עולה מצידה הטיעון של לחוות בעצמה. יש דברים שכדאי וטוב לחוות בעצמינו, גם אם בסוף נכווה, אבל יש דברים, שאם נחווה בעצמינו יכולים להיות לזה תוצאות הרסניות, ולא בטוח שתמיד נוכל לתקן לגמרי.
גם החוויה הדתית, או יותר נכון הניסיון לפרוק גבולות, הוא לא משהו שצריך לחוות בעצמינו. אין לנו צורך לחוות את העולם החילוני כדי להבין שהוא לא טוב לנו. זה משהו שהוא אמוני שבו אנחנו מאמינים שהדרך שבה אנחנו הולכים היא הכי טובה בשבילנו.
לסיכומו של דבר, אני חושבת שעיקר הדבר שאת יכולה וצריכה לעשות כחברה שלה הוא להיות שם בשבילה.
שהיא תדע שאת חברה מקשיבה 🙂
שהיא יכולה לבוא ולדבר איתך ולדעת שאת לא שופטת אותה על הדברים שהיא עושה.
כך, גם אם היא תמשיך להתדרדר אבל היא תדע שאת בסביבה ולא שופטת אותה, תוכלי להיות לה כמעין חוט מקשר, עד שהיא "תעבור את "החוויה" הזו שלה בדרך חזרה למוטב.
חזקי ואמצי והלוואי ולכולנו יהיו חברים אכפתיים כמוך.
סיון.
אם תרצי עצות נוספות, או לספר איך הדברים מתקדמים, את מוזמנת לפנות גם במייל באופן אישי
sivanlax@gmail.com
