לא כתבתי כדאי לשאול. אני כותבת כדי לתאר פה סיפור שאת המסר שלו- תבינו בהמשך.
כל כך הרבה מדברים באתר על חברות מזיקה בין בן לבת, אז אני רוצה להביא משהו אחר- חברות מזיקה בין בת לבת.
אני גרה בקיבוץ דתי ועד כיתה א' התחנכתי בקיבוץ.
לפני 8 שנים, נכנסתי לכיתה א' בבי"ס האזורי בתור ילדה קטנה ומפוחדת, לא התחברתי עם ילדים בכיתה ולא היו לי חברים "ממש", בהפסקות הייתי יושבת לבד וקוראת ספר, בזמן שכולם היו הולכים החוצה ומשחקים,הייתי לבד.
היו לי כמה חברות, אבל הקשר היחיד בינינו היה"שלום" ו"מה נשמע?"
( בקיבוץ שלי הייתי מלאת חברות שבבי"ס לא היו בכיתה שלי. )
ככה היה עד כיתה ה'. בכיתה הזאת- פתאום הבנתי שאני די לבד בכיתה ורציתי לחפש חברות אמיתיות בבי"ס.
פעם אחת- פגשתי ילדה מהקיבוץ שלי- שהייתה בשיכבה מאוד אהודה- אבל בקיבוץ היא הסתגרה ולא היו לה חברים.
לאט לאט- נעשינו חברות והיום, אחרי 4 שנים- אני מודה שהיה משהו טוב בחברות הזאת, בתקופה הזאת נפתחתי, כבר לא התביישתי כל כך, הביטחון העצמי שלי עלה…
אבל, אחרי שנתיים טובות, באה הירידה.לאט- לאט התחלתי להשתעמם מהדיבורים שלה שככל שהתבגרנו נעשו יותר ויותר גסים (בנים, יופי חיצוני מוגזם, רכילות)
רציתי לעלות ברמה שלי מבחינה רוחנית והרגשתי שהיא מושכת אותי למטה.
אבל עדיין, נשארתי חברה שלה כי "מה אני אעזוב אותה עכשיו??אחרי כל מה הטוב שהיא עשתה לי???"
ככה היה שנה שלמה.ואז יום אחד, אחרי אחד הדיבורים שלה שנסבו בתקופה הנ"ל- על החסרונות שלי ועל הבגדים המכוערים שלי, פתאום תפסתי את עצמי בידיים והבנתי, ששום דבר טוב כבר לא יוצא לי מהחברות הזאת…..
חשבתי מה לעשות ובסוף החלטתי.
פשוט ניתקתי מגע, לאט- כדי שלא תיפגע, הפסקתי לדבר איתה וכל פעם שרצתה לפתוח בשיחה על דברים שלא מצאו חן בעיניי, אמרתי להשזה לא מעניין אותי או שפשוט הלכתי.
עכשיו, אחרי חצי שנה של נתק אני מבינה כמה הפסדתי בגלל ש"גררתי" את החברות הזאת- הפסדתי חברות אמיתיות, הפסדתי אנשים שהיו עוזרים לי להתגבר על דברים, הפסדתי כמה שנים של קשר עם חברות אמיתיות….
אז לכל מי שקורא את הסיפור הזה: תבדקו טוב-טוב אם כל החברויות שלכם אמיתיות, אם הם תורמות לכם במשהו, אם הם מחזקות אותכם…
ואם לא, אתם יודעים מה לעשות.
הערה" הסיפור הנ"ל מדבר גם על חברויות בין בן לבן
אנו מפרסמים
