שלום אני מכיר מישהו עם בעיה כזאת, הוא טוען: אני מרגיש שאני מקיים מצוות כי חינכו אותי לעשות אותן ואעפ"י שהסבירו לי את טעמי המצות, אני לא מקבל אותם. זה כאילו אלוקים הוא לא חלק מהחיים שלי. לא כשטוב לי ולא כשרע לי, אני לא מרגיש צורך לבכות או לכעוס עליו- הכל נראה לי בגלל בני האדם ולא חלק מתוכנית אלוקית גדולה. האם יש לכם איזושהיא עצה לעזור? אני בעצמי התחבטתי האם זה בגלל פשוט חוסר תקשור עם אלוקים, כלומר שהוא צריך יותר לעשות מעשים בהם הוא ממש מול הקב"ה, כמו תפילה וכדו', או סתם פשוט זו בעיה שלא רואים את יד ה' במהלכי העולם היומיומיים? עכ"פ האם יש לכם עצה? תודה רבה.
שלום לך!
שאלתך מורכבת, למעשה, משתי שאלות:
האחת – קיום מצוות מתוך מצות אנשים מלומדה (כי למדנו והורגלנו, בלי בחירה מודעת והכרתית שלנו) ואי ראיית הרלונטיות של הקב"ה בחיי היום יום שלנו, או במילים אחרות – ההבחנה בהשגחה הפרטית וב"יד ה' " המתגלה תדיר בעולם, מול השאיפה להיות מקיים מתוך בחירה והכרה מלאה.
השניה – תחושת הניכור של השואל (החבר) שאלוקים לא נראה לו כחלק מחייב, ולכן גם אין לכעוס עליו (או לחילופין להודות לו!)
נראה לי שהדברים תלויים זה בזה. ונתחיל דוקא מהשאלה השניה. [תחושת הניכור נובעת מתחושת הניכור של הכותב לעצמו כשאנחנו מנוכרים לעצמינו!] ממילא אנחנו מנוכרים לאלוקי שבנו, והתוצאה היא התחושה שנחשפת כאן – ותשאל, o.k.,אבל איך מתחברים לעצמינו? וזו כמובן משימה קשה! אבל יש אפשרות לכך.
ישנן כמה דרכים, והיעילה שבהן היא לנהל יומן, לא יומן של רשימת החויות שעברנו, אלא בסופו של יום – כתיבה (לא חייב להיות ארוך) על התחושות והרגשות שלי בזמן הכתיבה ליום שחלף, דברים שאני שמח או עצוב בהם בארועי היום שחלף (גם ארועים פנימיים, נפשיים, מחשבות וכ'ו).
הכתיבה ממקדת אותנו לחשוב קצת פנימה, להכיר את עצמינו ולפגוש את עצמינו, להגיע למסקנות, להחלטות, לשנות בעצמינו דברים או לחזק, להצטער על דברים שאמרנו גם עשינו, ולהיפך להיות מרוצים מהאחרים. במילים אחרות – זו מן מראה נפשית שיכולה לעזור לנו להתחבר אל עצמינו.
אפשר במקביל להשתמש בעוד כלי ביטוי, מוסיקה, ציור, תנועה וכ'ו- בתנאי שנאפשר להם להביע את עצמינו ולא להכנס לתכתיבים של מורים או מדריכים וכו'.
ככל שייטב הקשר שלך עם עצמך, ותפנה מקום לקשר עם ה' להיות קשוב לקולו המדבר תדיר בעולם ולא פוסק. ומדבר אל כל אחד ואחד מאיתנו, עצור לרגע וחשוב על הדברים המתרחשים סביבך, מה מידת ההסתברות הרציונלית שלהם? עשה בכתיבתך רשימה קטנה של סיפורי השגחה אישית שחווית בכל יום. (גם דברים לא נעימים! אבל ברור שהם בהשגחה). לדוגמא הטיל קאסם שנפל בקיבוץ סעד בתוך חדר שישנו בו 4 אנשים ואיש לא נפגע. זה מקרה? זה יד אדם? וזו רק דוגמא קטנה!!
הקב"ה רוצה שתחפש אותו. והחיפוש מתחיל בך פנימה. את עצמך, ומתוך כך את היד שמכוונת את ארועי חייך היומיומיים? ומתוך כך את המגמה הכללית של עם ישראל!
החיבור לקב"ה הוא סוג של קשר הדדי וכמו בכל קשר, צריך לעבוד כדי לממשו.
כך גם כאן לבודד את עצמו מרעש והמולת היום יום, להקשיב פנימה ולמצוא שם את ה' – ניצוץ האלוקי שבכל אחד ואחת, ומשם אל השלם.
בהצלחה ,
ברכה, חברים מקשיבים.
