חיללתי שבת

שלום וברכה.
הבושה שאתה מרגיש, והצער העמוק שאתה מבטא, הם כבר ההתחלה של תיקון גדול. רגשות אלו מראים שאמנם חטאת, אבל אתה עדיין קשור בכל נפשך לעבודת ה', והטעות שעשית היא יוצא מן הכלל שאיננו מעיד על הכלל. רגשות אלו הם הרהור תשובה, שהיא הבסיס כדי להפוך את החטא למנוף כדי להתקדם קדימה.
לכן אל תשקיע את עצמך יותר מידי במה שהיה, אלא במה שיהיה. לא משום שלא קרה כלום, עברה כזו היא חמורה ביותר ואין צורך לפרט מדוע, אלא משום שהתועלת תצמח מכך שתצליח להתקדם למקום שבו החטא לא יהיה עוד חלק ממך.

אז מה עושים?
נראה לי, שכדי לתקן את הנקודה הפגומה כדאי לחשוב מאיפה נובע החטא. מכיוון שגם אני מרגיש לפעמים רצון דומה, אני קצת מכיר את התחושה. נראה לי שהיא נובעת מהרצון להשתחרר מהמגבלות שאנו נתונים בהם. כלומר, אנו, כבני אדם, נתונים בתוך מערכת שלמה של מגבלות. חלקם טבעיות (אי אפשר לקפוץ מראש צוק), חלקם דתיות וחלקם חברתיות (אי אפשר לצעוק באמצע קונצרט). לפעמים מי שחי בתוך הגבולות האלה מרגיש משיכה להתנסות במה "שמעבר". לפחות אני מרגיש כך לפעמים, שבא לי לעשות דברים מטורפים. זה מין רצון פנימי כזה, להרגיש איך זה לעשות מה שאי אפשר. אני חושב שזו כוונת הפסוק "מים גנובים ימתקו". המים לא מתוקים, אבל כשהשגת אותם בדרך ששוברת את מסגרות החיים, הם מקבלים טעם מתוק…
אז למה אני עושה אותם?
מה השאלה בכלל? זה יפה שיש לי רצון לעשות דברים מטורפים, אבל מכיוון שיש לי (עדיין) קצת שכל, אני מבין שהמחיר יקר מידי. אני לא יכול לעשות כל מה שאני רוצה, כי הרצון הזה פשוט מוטעה ועתיד ליצור נזקים שאני לא רוצה שייקרו. אני לא מתכוון סתם להבנה שהדבר לא טוב, אני מתכוון להפנמה שהדבר בכלל לא בא בחשבון!
לכן, כדי להימנע מלעשות פעולות כאלו בגלל יצר רגעי חייבים לקבע בתוכנו את ההבנה שהאופציה הזו היא פשוט לא רלוונטית, לא באה בחשבון.
איך עושים את זה?
יש שיטה מצויינת שמשתמשים בה בצבא. לחיילים יש נטיה להתעסק עם הנשק שלהם. מה שנקרא "לשחק בנשק". אני מתכוון שלפעמים חיילים עושים עם הנשק כל מני דברים מסוכנים, שלפעמים מסתיימים במוות. בדרך כלל זה נעשה מתוך שעמום ומתוך נסיון לבחון את היכולת לעשות דברים שהם "כמעט" מסוכנים. כדי להתמודד עם זה הצבא פועל בשני מישורים. הראשון הוא הסברה. פשוט מסבירים לחיילים כמה חמור המשחק בנשק, ומתארים להם מה קרה לכל מיני חיילים ששיחקו בנשק וגרמו לנזקים חמורים. המישור השני הוא הרחקה. הצבא פשוט מטיל מערכת הגבלות מוגזמת לחלוטין על השימוש בנשק. לא רק שאסור לדרוך את הנשק לחינם, אלא שאסור אפילו להכניס מחסנית. אסור אפילו לשים את האצבע על ההדק. למעשה – בעקרון אסור בכלל להתעסק עם שום חלק של הנשק ללא סיבה, אפילו לא בכוונת! (בעקרון מקפידים על זה בעיקר בטירונות, אבל זה כבר עניין אחר).
למה זה טוב? למה צריך כל כך הרבה הגבלות? כי ככה נוצרת אצל החייל רתיעה גדולה מהמשחק בנשק. כאשר אסור לחייל אפילו לגעת בכוונת, הוא לא יעלה על הדעת להכניס מחסנית, ובטח שלא לשחק משחק מסוכן.
אז נראה לי שכדאי להשתמש בשתי העצות הללו כדי להימנע מלחזור על שטות כזו בשבת.
ראשית, יש ללמוד מוסר ואמונה. לברר מה היא השבת, כמה היא חשובה, ומה המשמעות של חילול שבת.
אבל יותר מכך אני ממליץ לך [ללמוד הלכות שבת]. זה אולי נראה לך מיותר, כי אתה הרי ידעת שאסור להתקשר בשבת ובכל זאת עשית זאת, אבל בכל זאת. אני משוכנע, שאם תקבל על עצמך כתיקון ללמוד באופן קבוע הלכות שבת לכל פרטיהם, ותקפיד בכל פרטי הפרטים של הלכות שבת מדאורייתא ומדרבנן, כל המושג של "שבת" יקבל אצלך משמעות אחרת. אתה תתחיל לראות שפתאום אתה נזהר בכל כך הרבה דברים קטנים שבכלל לא ידעת שאסור לעשות בשבת. ואז, לא רק שתכיר יותר את הלכות שבת, אלא שגם תראה שהמצב הנפשי שלך יהיה כזה שלא תהיה מסוגל לעלות על הדעת ברצינות לעשות מעשה כמו שעשית. לא כי לא ידעת קודם, אלא כי אתה תהיה במקום כזה שהדבר פשוט לא יהיה רלוונטי.

ושנזכה להתחזק כולנו בכבוד השבת,
כל טוב,
משה.
moshfried@hotmail.co.il