חינוך ילדים – איך ומה – תשובה מעמיקה

לק"י

לאח היקר והקדוש!
הדיונים שלך באמת נשמעים עמוקים ואין ספק שהם חשובים.
אשריכם שאתם עורכים דיונים כאלה עכשיו. בסוף, זה חלק מההכנה לשלב היותר מאוחר במשפחה – גידול ילדים.
שלא נטעה, החינוך לא מתחיל כשהם ייוולדו אלא, זה מתחיל כבר עכשיו בכל הליבונים האלה וזהו משהו אדיר שאתה מחדד מעצם זה שהזכרתם את זה וזיכיתם את הרבים בזה שהצפתם את זה כאן!
אשריכם שיש לכם עיניים לראות ולהבין את גודל המשמעות של הדברים האלו ושאתם דנים על זה כבר עכשיו!
זה לא דבר מובן מאליו, גם לא אצל אלו שנמצאים בשלבים האלו של השידוכין והנישואין.
הלוואי על כולנו הראיה הפיקחית הברורה הזו.

השאלה, כמו שאמרת נכון, היא טיפה מורכבת ולכן, צריך להתחיל מהתחלה. אבל, להתחיל באמת מההתחלה ומראש אבקש סליחה אם הדברים יהיו ארוכים טיפה מהמצופה ועל זה שהתשובה קצת התעכבה.
אמנם לא הייתי בדיונים שלכם אבל, אני מרגיש שנקודת האקסיומה, נקודת ההנחה, דורשת בירור בשביל להמשיך בתשובה.

[ממה בכלל המרידה נובעת?]
[א. שימוש בכלים שיש לנו]
הרבה פעמים נדמה לנו שהמרידה נובעת דוקא בגלל החינוך שהחבר´ה מקבלים אבל, זה לא תמיד כך.
הרבה פעמים השלב הזה של המרידה דווקא נובע בגלל הכלים שיש לחבר´ה. הכלים הרבה פעמים ניתנים לנו. יש דרך ויש כלים והשאלה מה אנחנו בוחרים לעשות עם זה.
לפעמים אנחנו פשוט לא יודעים איך לקחת את הכלים האלה או שאנחנו לא רוצים לקחת אותם כי הם נראים לנו מיושנים ואנחנו מחפשים משהו חדש.

חיים בתקופה אחרת ומחפשים דברים שונים אבל, צריך להכיר בכך שהם כן נתנו ונותנים לנו כלים וכן נותנים לנו הכוונה לדרך.

לכן, אני לא חושב שהמרידה נובעת בגלל שאנחנו מתחנכים לאמונה ונשארים לכאורה בלי ברירה ונדחקים לפינה.
וזה מקשר אותנו לעוד סיבה שהיא חלק מהסיבה הזו.

[ב. מעבר להסתכלות מורכבת]
שלב "המרידה" היא תקופה בה מתחילים לראות ולהכיר מושגים דרך ההסתכלות של "מורכבות", של "אפור", אך גם עדין לא יודעים מה בדיוק עושים עם הראיה החדשה.
באופן הפרקטי זה מתגלה בכך שמצד אחד אנחנו רוצים להמשיך את הישן ומצד שני אנחנו רוצים את החדשות. וזו אחת מהנקודות המורכבות שקיימות בשלבי התבגרות.
אתה צודק שזה מתבטא באותה צורה של חפיפניקיות, עיגולי פינות (או אולי הרצון למצוא את נקודת החיבור שלנו לתורה ולמצוות. אבל, חיבור אמיתי) ומה שהבאתי זה הצד שאני מתחבר אליו בהסתכלות על תהליכי המרידה.

בנוגע לשאלה מה עושים? למה מחנכים בפועל?
ואולי עוד לפני זה לשאול:

[מה זה בעצם חינוך? ואיך מחנכים?]
האם כשאנחנו מחנכים אנחנו רק נותנים כלים או שמחנכים למהות כלשהי ואנו באים לצייר גם מגמה אליה ישאף הילד.
אולי פסוק הכי מתבקש כשנוגעים בענין של חינוך וההגדרה מזה הוא הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי, פרק כ"ב, פסוק ו´).
כמובן אפשר להסביר את הפסוק במובן הכי פשוט "חנוך לנער על פי דרכו" דוקא כשהוא נער תחנך אותו ואז, ורק אז "גם כי יזקין לא יסור ממנה". למה זה ככה?
"לא כן החינוך שיתחנך בגדלותו אין החקוי קבוע בנפש וימוש ממנו לעת זקנתו" (המלבי"ם שם, אגב, אני חושב שגם תוכל למצוא שם תמצית של כל מה שכתבנו ומה שהרחבנו לאור מה שכתוב שם).
מה שאנחנו רוכשים בגיל צעיר (וזה יחסי ולאו דוקא כפעוטות) נכנס ונחקק בנו עמוק, הרבה יותר עמוק מאשר מה שאנחנו לומדים בגיל מבוגר יותר.
אבל, אפשר גם להביא פירוש אחר שגם כן מסביר את החשיבות של החינוך (וזה לא רק / בעיקר הקניית ידע!) וזה שבאמת עלינו, אם כהורים או כמחנכים, למצוא את הדרך ללב של הילד. באמת לדבר אליו בשפה שלו ובכלים שלו לעזור לו למצוא את דרכו – דרך, מגמה ואידיאלים ללכת בה על פי מה שיש בקרבו, בתוכו.
אם נצליח לעשות את זה אז "גם כי יזקין לא יסור ממנה" – הוא לא יסור מאותה דרך שנכונה לו שמגלה את מי שהוא באמת על כל המשתמע מכך.

כן, מדובר במילים גבוהות ולכן אולי נוריד את זה למטה דרך נקודה נוספת.

[חובת החינוך]
אני חושב שיש עוד נקודה שעלינו לבחון והיא החובה שלנו כהורים, וזה קצת נוגע ומרחיב את מה שכבר כתבנו.
האם אנחנו יכולים לתת לילדים שלנו להחליט לבד מה טוב להם ומה לא?
האם אנחנו יכולים לתת להם לבנות את המסגרת שלהם?
ברור שבצעדים הראשונים אנחנו נותנים לילד מסגרת. מסגרת שממנו הוא יכול לגדול ולגלות את אישיותו ואת הכלים שהקב"ה חנן אותו בהם אבל, זה לא שאנחנו משאירים אותו במסגרת. אנחנו רוצים שהוא יבנה את המסגרת הנכונה לו על פי הכלים שהוא מקבל, קונה ומגלה.
ברור לנו שזה לא מסתכם רק בכלים של הפרקטיקה אלא בצורת חשיבה.
ב"ה בימינו אנחנו רואים איך כל אדם מוצא את האות שלו בתורה. זה מוצא את מקומו בחסידות, זה במוסר ומה שנקרא "קצרה היריעה" מלהכיל את כל אותם "אותיות". התורה היא לא משהו צר אלא משהו רחב.
אבל, זה הרי ברור לנו כאנשים שמחוברים אליה. ברור לנו שזה מקיף הכל אז גם בתוכו יש עוד דרך שהילד עוד צריך למצוא. דרך שלו בעבודת ה´ ככה שגם להגיד "חינוך דתי" הוא מושג רחב אבל, הוא בהחלט משהו שנותן צורת חיים שמתוכם גם מגיע הצורה בה הילד ישתמש בכלים הפרקטיים שיש לו.
אנחנו לא יכולים לצפות שהילד יגלה את זה לבד. אולי כשהוא יגדל זה יתאפשר אבל, צריך להבין שזה כבר בגיל יותר מבוגר אחרי שכבר נורמות החיים כבר עיצבו את זה בלי מחשבה והיכולת לעשות את התיקון הוא קצת יותר מסובך (ויש גם דברים שאי אפשר לשנות).
על דרך המשל – אנחנו לא ניתן לילד שלנו לגשת למבחן בספרות בלי שהוא למד אליו. אנחנו נשב ונלמד איתו וגם נדרבן אותו לשבת וללמוד לבד ולחזור על החומר למבחן. למה? לא רק כי אנחנו רוצים שהוא יצליח אלא כי יש פה ענין של מחויבות, של התמדה – כלים שהם לא רק המישור הפרקטי של ספרות אלא כלים לחיים.
אבל שניה, למה אנחנו לא נותנים לו לרכוש את זה לבד?
כי זה חלק מתהליך החינוך. לכן, בטח כשמדובר בדרך החיים ועוד יותר כשמדובר במשהו כזה גדול כמו התורה שמקיפה את הכל ונוגעת בהכל.

[למה לא?]
עד עכשיו באמת נגענו בנקודה למה כן לחנך לאורח חיים דתי כי באמת תמיד עדיף להראות את הצדדים החיוביים ולא מה רע ושלילי בשני.
עם זאת, נראה לי שיש נקודה אחת שכן צריך להעלות שנוגעת בנקודה למה לא לחנך חינוך פתוח תוך מתן מקום לילד למצוא את דרכו לאמונה בקב"ה.
נראה לי שיהיה בריא לומר שרק בגיל יותר מבוגר, קרי הבגרות, רובנו מגיעים למקום הזה שיכול לדון באמונה ובחירת דרך חיים (ולא שזה לא קורה לחלק בגיל צעיר. ב"ה זכינו להכיר ילדים שבגיל היסודי בחרו לחזור בתשובה לבד, בלי ההורים). עם זאת, זה לא הדבר היחיד שקורה בגיל ההתבגרות.
בגיל ההתבגרות כל היצרים שלנו מתחילים לפעול ולנער אותנו. הם מטלטלים אותנו כחלק מתהליך הגדילה שלהם והרבה פעמים אנחנו נשאבים אליהם (אם לחיוב או שלילה זה כבר נושא אחר).
השלב הזה של התפתחות היצרים והרגשות לפעמים לא נותן לנו את המקום הבריא בהתחלה לדון בדברים ועד שמגיעים למקום כזה זה לפעמים רחוק או כלל לא קיים.
זה לא שאי אפשר להגיע לזה (והדברים שכתבת בשאלה יעידו על כך!) אבל, צריך להיות ריאליים ולזכור שלרוב זה לא קורה.

[המצוה שבדבר]
עד פה נגענו בשאלה רק מצד מחשבה על הנקודה הזו אבל, יש עוד משהו שבמובן מסוים היינו צריכים לפתוח איתה וזה המצוה שיש בדבר.
יש הרבה פסוקים שנוגעים בזה "והודעתם לבניך ולבני בניך", "והגדת לבנך", מצוות הקהל שגם הטף באים ושומעים וכן בעוד מקומות.
בכלל, כל המושג הזה של לחנך למצוות מעיד שיש פה תהליך ויש לנו כהורים חובה.
אני חושב שאולי המקום לעיין בזה הוא במצוה של תלמוד תורה ועל גודל החיוב ואמנם אפשר להרחיב על זה כי זו באמת נקודה עיקרית, אז אם תרצה הפניות באמת בשמחה, אבל אני חושב שבעצם העלאת הנקודה הזו יש הרבה משקל שנוצר בכל הדיון הזה.
ואגב, אני ממליץ לעיין במה שכתב הרב אלישע אבינר ספר "לב בנים" עמ´ 13-21 לגבי הצדדים השונים שיש בזה.

[סיכום]
אז זה אולי נראה שהדברים נגעו בגדול בסוגיא של חינוך ולמה בעצם נחנך ולא רק בנושא של חינוך דתי לעומת חינוך פתוח תוך מתן אפשרות לילד עצמו למצוא את דרכו, אם בכלל, לאמונה בקב"ה. אבל, בסופו של דבר מדובר באותו דבר כי מדובר בקו המנחה של כל החינוך שנעניק לילדים ולא רק לכלים הפרקטיים שהוא ירכוש.
מעבר למצוה שיש בדבר לחנך לתורה ומצוות, אנחנו צריכים לזכור שיש לנו חובה לחנך את הילד שלנו, לתת לו כלים כדי שהוא ימצא דרך בחיים בהמשך.
אנחנו לא באים להחליט שהילד יהיה כך ולא אחרת אלא, אנחנו כן נותנים לו מסגרת בה הוא ימצא את מה שנכון לו וכך יגלה את אישיותו.
כך, אנחנו חוזרים לנקודת הפתיחה שהמרידה היא לא נובעת בהכרח בגלל החינוך הדתי אלא יותר בגלל מעברים בין דורות, דבר שקשור לא רק בציבור דתי, או בגלל מעבר בין ראיה של "שחור לבן" לראיה "אפורה-מורכבת".
מה שזה אומר זה שהחינוך הדתי לא ירחיק את הילד ואם היא נעשית בחכמה ובצורה שמתאימה לילד אז היא גם תהיה טובה בשבילו.

אז אני מקוה שהדברים לא היו ארוכים מידי ומקוה שהם עזרו.
אם תרצה מקורות או אם יש עוד נקודות ושאלות, באמת בשמחה.
שוב פעם ישר כח גדול שהעלית את הדברים ועצם זה שאתם דנים בסוגיות כל כך חשובות.
הרבה הצלחה!
נתנאל
netanelweil@gmail.com