חיקוי של מידות ה'

לשואלת היקרה שלום,
שאלתך נובעת מטעות בהבנת דברי חז"ל שאמרו לנו ש"והלכת בדרכיו" פירושו- הידמות למידותיו. ונסביר זאת, דבקות וחיבור של דברים חומריים נעשית ע"י הידמות חיצונית – צורה, צבע, משקל. לעומת זאת בעולם הרוח, ובשייכות לקדושה – "קדושים תהיו" – דבקות פירושה שייכות, התאמה, הרמוניה, חיוניות. כאשר אנו מסירים את המפריעים (כעס,גאווה, עוונות) – אז יכולה לבוא ההידמות הערכית, הידמות תודעתית, "תורה דיליה". אם נתרגם זאת למונח פשוט יותר נאמר, כי הדבקות בה' היא התוצאה של היותנו נאמנים לטבע הפנימי שלנו – שהרי כולנו ברואיו וכאשר אנו "עושים רצונו" – כלומר אנו פועלים לפי טבענו – אז שהוא יתברך שוכן בנו והעולם מתעלה. (ביחס לכוונה של האדם בעשיית המצוות – האריך הרב קוק בספרו מוסר אביך בפרק ב' – מומלץ ללמוד זאת עם רב) כל המצוות כולן הן שיקוף של הגנוז בנו בכוח, ועל ידי קיומן אנו מגבירים את הופעת האינסוף בעולם – משום שכך רצה הקב"ה שהעולם יונהג.

ביחס לתוארי ה' נכתב כבר רבות בספרי הראשונים. שם הוסבר כי הקב"ה הוא מרומם מעל כל כינוי ותיאור שלנו כנבראים וכל התארים מסבירים לנו כביכול כיצד אנו רואים כבני אדם החיים בעולם של התופעות הללו את התופעות. הקב"ה אינו "נקמן" ח"ו, בדיוק כשם שאינו "רחמן" וזאת מהסיבה הפשוטה שהוא מעל למושגים האלה – הוא יצר אותם ולכן הוא לא נמדד על פיהם.
אלא שכאשר אני רואה שאדם שעשה את הרע נענש אני מכנה הנהגה זו "נקמה" (ספר אמונות ודעות לרב סעדיה גאון) ובכל מקרה אין הכוונה למשמעות שהבנת בשאלתך.

בתפילה אנו לא עסוקים בלומר לקב"ה כמה הוא גדול… בתפילה אנו מתוודעים לרקמות היותר יסודיות שלנו, אנו מתוודעים ליסוד החי המקדם את חיינו, בתפילה אנו מרוממים את עצמיותנו כולה על ידי קישורה למקור הכול. הנשמה תמיד מתפללת – פלל – קשר – הנשמה קשורה למקור מחצבה.
(ביחס לקורבנות מבואר בספר הכוזרי במאמר שני – כי עניינם הוא התמדת השכינה בארץ מעין מה שהאכילה מתמידה את הישארות הנפש בעולם, אולם וודאי שהנפש אינה אוכלת – כך גם עניין הקורבנות אינו "לרצות את האלים הרעבים" אלא להתמיד את השראת השכינה – מומלץ ללמוד את הנושא שם).
ונחזור לעניין, את השבחים ביחס לקב"ה אנו מתרגמים לעבודה מוסרית – דע לפני מי אתה עומד! ומהי ההשלכה המעשית מכך. – וכך מנוסחים הדברים בהגה"ת הרמ"א בסימן הראשון של השולחן ערוך (שו"ע אורח חיים סימן א)
הגה "שויתי ה' לנגדי תמיד" הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו כמו שנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' נ"ב) ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת גם בהצנע לכת ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב ומיד שיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה (טור):
וכך ניסחו זאת חז"ל במדרש (ילקוט שמעוני תורה פרשת עקב רמז תתנו)
אמר ר' יוחנן בכל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו בצדו, דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כתוב בתורה (דכתיב) "כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים", וכתיב בתריה "עושה משפט (גר) יתום ואלמנה", שנוי בנביאים דכתיב "כי כה אמר רם ונשא וגו' וכתיב בתריה ו"את דכא ושפל רוח", משולש בכתובים דכתיב "סולו לרוכב בערבות" וכתיב בתריה "אבי יתומים ודין אלמנות, ואוהב גר" (כתוב ברמז קכ"ג וברמז שמ"ט), ו"בשמו תשבע" (כתוב לעיל):

ידיעת ה' היא היוצרת בקרבנו את המוטיבציות החיוביות לפעול בעולם שהרי אין שום דבר בעולם שהקב"ה לא מחייה אותו כל הזמן – מימלא ככול שתודעת החיים שלנו גדלה (כלומר אנו "מאמינים יותר") כך אנו פועלים יותר להטבת העולם ולביסומו.
אנו אומרים בתפילת השבת את הפיוט "האדרת והאמונה" שם ניתן ללמוד את כל מה שאמרנו. "העוז והענווה" – לחי העולמים!!! – משום שרק הקב"ה יכול לתת לכל מידה את מידתה המדוייקת שתאפשר לה לדור בכפפיה אחת עם המידה הנגדית לה.(לכן "מידה" היא נקראת בשם זה) "עושה שלום במרומיו" – "בין שר של מים לשר של אש" וכן ביחס לקנאה וגאווה "כל קנאת בשר ודם חסרה" – לעומת זאת "ה' מלך גאות לבש". "כי גאה גאה" האונקלוס מסביר שם – כי כל הגאות שלו.
ולכן נשיר עוד ימים מספר "כי לא נאה כי לא יאה – לך ולך, לך כי לך, לך אף לך, לך ה' הממלכה!
נשמח לעזור גם בהמשך,
שי, חברים-מקשיבים.