שלום לרב!
לאחר גירוש גוש קטיף וצפון השומרון, קבלתי על עצמי שלא ללכת לים (התיכון) עד שאוכל ללכת לים בגוש קטיף. הסיבה שעשיתי זאת היא לא כלפי שמיא (כמו נניח כשנודרים צדקה לרפואת מישהו) – אלא כלפי עצמי, שלא אשכח את ארץ ישראל ושאזכור תמיד שללא ארץ ישראל אין עבודת ה' אמיתי. בקיצור, כדי שאזכיר לעצמי את ארץ ישראל האהובה שלי.
אני יכולה לתפקד בחיי היומיום בלי הים, מפני שאני גרה באזור ירושלים – מדבר יהודה. העניין הוא שמתוך אהבה עצומה שבוערת בי לנופי ארץ ישראל – ובייחוד המדבר והים, ידעתי שבכל זאת לא ללכת לים יהיה משמעותי בשבילי.
עד עכשיו, ברוך ה', נשארתי חזקה בהחלטתי. על אף פיתויים שונים הצלחתי שלא ללכת לים, והדבר אף אינו פוגם שאהבה שלי אל ארץ ישראל. הקשר שלי אל ארץ ישראל מתחזק כל הזמן. אני מאוד אוהבת אותה, יש שאומרים אף יותר משאר האנשים הסובבים אותי (שכולם אוהבים מאוד את ארץ ישראל).
הבעיה היא זו – אמא שלי העירה לי שצווינו להנות מן העולם הזה (בגדרי ההלכה כמובן) שנברא על ידי הקב"ה והוא יפה וטוב ומשובח, כדי שנוכל להכיר בשבחו של בורא, ובייחוד עלינו להנות מיופיה של ארץ ישראל.
האם ההחלטה שלי נוגדת את ההלכה?
מטרתי אינה להתנכר לשבחו של בורא – דווקא בתחום האמונה אין לי בעיות, ב"ה. יש לי אמונה יחסית יציבה וחזקה, כמו אהבה גדולה לארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל. כל אלה מתנות נפלאות ומעולות, ואני מודה להקב"ה על שנתן לי את הכוחות להשיג אותן.
השאלה היא: האם החלטתי נוגדת את ההלכה? האם יש בה בעיה מוסרית כלשהיא?
אני רוצה להדגיש שוב, שכל מטרתי היא התקדמות בעבודת ה' שלא תתכן ללא ארץ ישראל. הדבר לא פוגם באהבתי אל ארץ ישראל, לפחות לא במודע. אני מרגישה כל הזמן איך הקשר שלי אל ארצי ואלוקי מתחזק. כמו כן, הסיבה שהחלטתי על הים היא בשל החוף בגוש קטיף, אבל גם בגלל שאף על פי שאיני תלויה בים בחיי היומיום שלי, בכל זאת אני אוהבת אותו מאוד [ובכל זאת עומדת בהחלטתי].
תודה רבה.
ד"א:
לא גרתי בגוש קטיף או צפון השומרון, אך מקומות אלה בכל זאת ארץ ישראל הם והם יקרים לי מאוד.
שלום לך,
ראשית עלי לציין את התפעלותי הרבה ממסירות הנפש שלך למען אהבת ארץ ישראל ומהרגשתך העזה את החיסרון של חבלי הארץ שנגדעו מאיתנו. לקישור זה לארצנו הקדושה ישנו ערך עליון ונשגב הגורם לקידום תהליך הגאולה, כדברי ריה"ל בסוף ספר הכוזרי. אשרייך!
בנוגע לשאלתך, למרות ההערכה הרבה שאני רוכש לדבקותך בארץ, אני נוטה יותר לקבל את דעתה של אימך. חז"ל מספרים לנו (בבא בתרא דך ס ע"ב) ש"כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל? אמר להם: א"כ, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות! (ענו לו:) אפשר בפירות. פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים! (ענו לו:) אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים! שתקו. אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר – שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר – שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה".
ר' יהושע ענה לפרושים שישנו הבדל בין אבילות פרטית לאבילות ציבורית. בנוגע לאבילות ציבורית כמו על חורבן הבית, לא יועילו מעשי אבילות שלא יכולים להקיף את כל שכבות האומה. הגזירה על אבילות זו צריכה להיות כללית ומתאימה לכולם מכיון שהחורבן התייחס לכולם. אין מקום למנהגי אבילות פרטיים, אע"פ שהיה ראוי לציין את החורבן באופן כזה. ר' יהושע התכוון לומר לפרושים שיפסיקו מלנהוג מה שלא עשוי להתפס ולהקבע אצל שאר האומה, שהרי האבל הוא של האומה כולה ולא רק של קבוצה מצומצמת.
נראה לי שגם בנוגע לחורבן גוש קטיף וצפון השומרון יש לערוך את אותה משוואה. החורבן לא היה פרטי אלא ציבורי. החורבן לא היה נחלתם של תושבי המקומות הללו בלבד (אע"פ שאצלם הוא היה גדול פי כמה וכמה, וממשיך להיות כזה עד היום עם היחס המחפיר כלפיהם), אלא הפסד גדול של כלל האומה ע"י השלטון שלא השכיל לשמר את ריבונותו על שטחים אלו. מכיון שהחורבן היה כללי, אין לפרוש מהציבור במנהגי אבילות פרטיים אלא להשתתף עם הכלל בצערם.
עם זאת, אם כוונתך להזכיר לעצמך את החורבן הנורא, תוכלי לעשות זאת באופן של עשיה חיובית ובכך גם להועיל רבות. לצערנו נשארו הרבה דברים לתקן לאחר השבר הגדול וכדאי לנסות לסייע באיחוי פצעיהם של המגורשים. כך תוכלי גם לשמר בקרבך את הצער על הניתוק מחבלי ארץ אלו וגם לפעול למען אחינו הזקוקים לתמיכתנו מול אזלת ידה של הממשלה.
שוב, יישר כח גדול על כוונתך הטהורה, ובעז"ה נזכה לשיבת אחיזתנו בכל גבולי ארצנו הקדושה במהרה.
בשורות טובות,
איתי.
itaituch@gmail.com
