שלום לכם =]
אני כל בוקר מתפלל במניין אבל אחרי כל תפילה אני פשוט מרגיש שבכלל לא התכוונתי בכלום! כולי עסוק במיליון דברים אחרים שקורים בבית הכנסת למשל מישהו נכנס אני מתחיל לחשוב 'מאיפה הוא מוכר לי?' וכל מיני דברים כאלה ואז יוצא שאני בקושי מתפלל.. אבל לפני כמה שבועות לא הצלחתי להתפלל במניין אלא התפללתי בבית, וכל כך התכוונתי!! ממש הרגשתי שכולי מרוכז בתפילה והצלחתי להגיד כמעט כל מילה ואחרי התפילה הרגשתי משהו ממש מיוחד! הרגשתי סוף סוף שהתפללתי בכוונה גמורה!!
אז השאלה שלי היא: מה עדיף- להתפלל במניין אבל לא כל כך להתכוון או להתפלל יחיד ומאוד להתכוון? או בעצם איך אני יכול להתכוון יותר בתפילה במניין למרות שכבר ניסיתי הכל אני מנסה ומנסה אבל אני פשוט לא מצליח אני מרגיש שאני בכלל בעולם אחר…
מקווה שתוכלו לעזור לי.
תודה מראש.
שלום רב
שאלה זו נשאלה רבות בפוסקים, שרבים מספרים על תופעה כמו שאתה מתאר, ולכן אני מצרף לך קישור לאתר ישיבת בית אל, לספרו של הרב אליעזר מלמד פניני הלכה על הלכות תפילה שהרחיב בנושא. ואם בכל אופן ישנם דברים לא מספיק ברורים, אתה מוזמן לפנות שוב אלי, ואשמח להרחיב ולעזור לברר את הנושא.
הקישור הוא: http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=513
