בזמן האחרון התחלתי פוווול להתקרב לה' [בדרך שלי כמובן…] והתלחתי גם להתפלל הרבה ונוצרו לי מזה שאלות… אולי הן קצת מוזרות… אבל איכשהוא זה מפריע לי להתפלל… זה בנושא תפילין וציצית.
אני לא שמה ציצית ולא מניחה תפילין כמו כל בת רגילה. וכשאני אומרת בקריאת שמע "וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך" אני לא יודעת איך להרגיש- כי אף פעם לא ניסיתי את זה!!!
וגם פרשת ציצית… איכשהוא אני לא מתחברת לזה. כי אני לא קשורה לזה בכלל!!!! אז מה אני אמורה לעשות???
זה לא שאני אתחיל להניח תפילין ולשים ציצית, אבל איך אמורים לכוון בתפילה בפסוקים האלו? תודה!!!
אתם פשוט עושים באתר הזה עבודת קודש!!!!! שכוייח!
שלום לשואלת היקרה,
ראשית, ישר כח גדול גדול גדול על העלייה וההתקרבות שלך לה´. אני מאחל לך מכל הלב שתזכי באמת להתקרב לה´ עוד ועוד.
חז"ל אמנם למדו מהמילים "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עינך" שיש להניח תפילין. אבל למילים הללו יש גם מובן פשוט בתכלית, והוא רלונטי מאד גם אלייך. ומשמעותם: תהיו דבוקים במצוות ה´ תמיד ותהיו שמחים בהם. הרי תחילת הפרשיה היא בהדרכה ובציווי: "ואהבת את ה´ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". ומפרטת התורה: כיצד תתבטא אהבה זו שאנו אוהבים את ה´? על ידי שלעולם לא נשכח ולא נתעלם מהציוויים שהוא ציוה אותנו – "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך". אהבת ה´ שלנו מתבטאת בתשומת-לב למצוותיו, בזה שאיכפת לנו מה ה´ דורש מאתנו. ויותר מכך: "ושננתם לבניך", שאנו משתפים גם את הבנים שלנו במצוות, שגם הם יקיימו אותן. וגם "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" – שנהיה עסוקים בעניני מצוות ה´ בכל מצב ובכל עת שנוכל. ולבסוף: "וקשרתם לאות על ידך" – שנהיה דבוקים במצוות ולעולם לא נסור מהן, כאילו שהמצוות קשורות על ידנו, ותהיה דבקות זו במצוותיו סימן לאהבתנו ולעבודתנו אותו, "ולטטפת בין עיניך" – שהמצוות תהיינה הגאוה שלנו והשמחה שלנו לעיני כל, כמו אדם שמתקשט בתכשיטים (הטוטפות הן תכשיטים), "וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך" – שזכר המצוות יהיה חקוק בכל מקום שאנו נמצאים בו ושיטביעו את חותמן על כל העולם שלנו.
כלומר, פרשיה זו מלמדת אותנו כיצד להתיחס באופן כללי למצוות ה´: בדבקות תמידית, בקיום שלם, בגאוה ובשמחה. ואם כן, אפילו שאת לא מניחה תפילין בעצמך, עם הפשט הפשוט הזה את יכולה להתחבר. בכל פעם שאת קוראת קריאת שמע, התבונני! עד כמה עד דבקה במצוות ה´? עד כמה את מקבלת אותן בשלימות? עד כמה את שמחה בהן? עד כמה קיום המצוות הוא עיקרי בחייך? וכל פעם, על ידי ההתבוננות הזאת, אכן תתדבקי במצוות יותר ותפנימי את החיוב לקיים את כל פרטי המצוות כולן.
וכן לגבי מצוות ציצית, אף שאינך לובשת ציצית בפועל את עדיין יכולה להזדהות ולהתחבר עם עקרונות שמצוות ציצית משרישה בנו. למשל, אור-החיים הקדוש מסביר שהציצית היא כמו מדים, ולבישת המדים מזכירה לנו כל הזמן שאנו עבדי ה´ וצריכים תמיד למלא אחר מבוקשו של הקב"ה. וגם את יכולה לכוון כשאת קוראת פרשית ציצית שאת רוצה לזכור תמיד את מקומך בעולם, שאת עבד של ה´ וצריכה לזכור תמיד את כל מצוותיו ולא לתור אחר עינייך ואחר לבך אלא להיות קדושה לאלוקים. וכן הרב קוק מסביר שחוטי הציצית התלויים על הבגד מזכירים לנו את חשיבות כל פרטי המצוות כולם. כי כמו שהבגד עשוי מחוטים, ויכול אדם לזלזל בחוט הבודד וליחס ערך רק לבגד השלם, כך יכול אדם לזלזל במצוות פרטיות מסוימות אף שהוא מכבד מאד את התורה והמצוות באופן כללי. ועל זה באה התורה ללמד אותנו שכמו שאנו מכבדים את הבגד השלם עלינו גם לכבד את החוט הבודד שבלעדיו אין בגד. וכך לגבי המצוות, כמו שאנו מכבדים את התורה באופן כללי, כך צריכים אנו לכבד כל פרט ופרט מפרטי המצוות ולא לזלזל באף פרט. בודאי שגם לעקרון זה את יכולה להתחבר בתפילתך.
מעבר לזה, צריך להבין שגם לעיסוק עיוני/לימודי במצוה יש ערך רב, גם כשאי אפשר לקיים את המצוה בפועל. דבר דומה אמרו חז"ל על הקרבנות במסכת תענית (דף כז ע"ב). לאחר שה´ הבטיח לאברהם את ארץ ישראל אמר אברהם לה´: רבונו של עולם, הודיעני במה אירשנה? כלומר – באיזו זכות אזכה לקבל את ארץ ישראל? אמר לו ה´: "קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת וגו´". כלומר – בזכות הקרבנות שתקריבו לפני על המזבח בבית המקדש אני מוריש לכם את ארץ ישראל. אמר אברהם לפניו: רבונו של עולם, זה מניח את הדעת בזמן שבית המקדש קיים, אבל בזמן שאין בית המקדש קיים ואין אנו מקריבים קרבנות, מה תהא עליהם? איזו זכות תהיה לנו אז כדי לזכות בארץ ישראל? אמר לו ה´: כבר תקנתי להם סדר קרבנות. בזמן שקוראין בהן לפני (כלומר, בזמן שלומדים בפרשיות הקרבנות שבתורה) אזי מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עונותיהם. כלומר, חז"ל מלמדים אותנו שקריאת פרשיות הקרבנות שבתורה ולימודן פועל בשמים פעולה דומה לפעולה שפועלת הקרבת הקרבנות בעצמה בזמן שבית המקדש קיים. כשאנו לומדים בפרשיות אלו ה´ מתיחס אלינו כאילו שממש הקרבנו קרבנות.
ודבר דומה אפשר להגיד לגבי תפילין וציצית – אף שאת אינך מצווה להטיל ציצית בבגדייך ולא להניח תפילין, אבל כשאת קוראת את הפרשיות שעוסקות במצוות הללו את גם פועלת בשמים פעולות רוחניות עליונות הקשורות במצוות הללו.
בכלל, צריך להתרגל לרעיון שהמצוות ניתנו לכלל ישראל ולא לאנשים יחידים. כלומר, ידוע שחז"ל לימדו שיש רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח איברים, ושס"ה מצוות לא-תעשה כנגד שס"ה גידים. וידוע מה שאמרו שכל מצוה ממצוות העשה היא כנגד אחד מהאיברים, וקיום אותה מצוה מקיים ומקדש את אותו האבר שכנגדה. וכך הוא לגבי מצוות לא-תעשה והגידים. וקיימת השאלה הידועה: כיצד יכול אדם מישראל לקיים את כל איבריו? הרי יש מצוות שרק נשים יכולות לקיים, ויש מצוות שרק כהנים יכולים לקיים, ויש מצוות שרק שופטים יכולים לקיים, וכן הלאה וכן הלאה. אין אדם בעולם שיכול אפילו תיאורטית לקיים את כל תרי"ג המצוות!!! והתשובה לזה היא שכשמצווה מתקיימת בעם ישראל על ידי אלה שחייבים בה, הרי שמצווה זו נותנת קיום וקדושה לכל עם ישראל, ולא רק לאלה שמקיימים אותה.
כלומר, כולנו שייכים לכל המצוות, בין למצוות שאנו בעצמנו חייבים לקיים ובין למצוות שיהודים אחרים צריכים לקיים ולא אנחנו. וכך את צריכה להתיחס לאותן מצוות שהנשים פטורות מהן: את פטורה מהן בפועל אך את קשורה ושייכת אליהן בקשר עמוק בגלל שאת גם מעם ישראל. ואף שאת בעצמך לא לובשת ציצית, לבישת הציצית של הגברים היא גם לבישת הציצית שלך. בעזרת ה´, כשתהיי אמא לבנים, ותחנכי אותם למצוות ציצית ושאר מצוות של בנים, תוכלי לבטא את שייכותך העמוק למצוות הללו גם באופן מעשי יותר.
עלי והצליחי,
ארי
arislogin@gmail.com
