מה היחס של היהדות ליופי?
שלום וברכה,
חז"ל במסכת ברכות (נז:) אומרים ששלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם: דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים. בית המקדש נקרא נויו של עולם ויש גם עניין שהמצוות יהיו עם נוי, חכמים הסמיכו זאת לפסוק "זה אלי ואנווהו" וציוו לעשות סוכה נאה ולקנות לולב נאה ותפילין נאים. כלומר היהדות אינה מזלזלת ביופי, שהרי רבש"ע לא ברא לחינם התפעלות של האדם מההרמוניה והסדר, זהו טבע שרבש"ע נטע בנו. וגם אסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה, שמא תתגנה בעיניו.
מצד שני, כולנו אומרים על שולחן השבת "שקר החן הבל היופי, אשה יראת ה´ היא תתהלל", כשאנו שרים לכבוד בעלת הבית ´אשת חיל´, אם כן יש כאן הסתייגות מסוימת מהיופי.
אלא הכל תלוי ביחס שלנו ליופי וכמה מקום מרכזי הוא תופס בחיים שלנו. השאלה היא מה העיקר של האדם בחיים. אם עיקר החיים שלו זה חסד ועבודת ה´ ויש לו עולם ערכים גבוה, והוא יודע שהיופי מסייע לו ומרחיב את דעתו זה מצויין. אך אם האדם מתמכר ליופי והדבר בא על חשבון המוסר והצדק שהוא צריך להופיע בעולם- אז שלמה המלך אומר לו שיופי זה שקר. אדם צריך להתחתן עם מישהי עם מידות טובות, לדעת שיש יופי פנימי, והיופי החיצוני הוא טפל- לא שהוא לא חשוב כלל, אלא הוא לא העיקר. ככל שאדם רוחני יותר ומתבונן במציאות הפנימית כך הוא לומד להתפעל ולהתרגש מהיופי פנימי שכאשר הוא רואה מישהי שעושה חסד הוא נפעם ומלא הערכה. אך אדם שגדל במציאות שמביטה רק בצורה חיצונית, קשה לו להתפעל מיופי פנימי- לאדם כזה אומרים שהיופי הוא הבל ושקר. לאדם מוסרי איו צורך לומר זאת, כי הוא יודע שזה לא העיקר ולכן הוא לא מייחס לזה משמעות יתר על המידה.
כאשר התורה וחז"ל מספרים לנו על האמהות שהם היו יפות, איני בטוח שהם מדברים על היופי החיצוני, יכול להיות שהן היו יפות מבחינה חיצונית, בכלל, התורה שממעטת בכתיבה היא לא ספר קוסמטיקה, אלא לדעתי היופי הפנימי שלהן היה כל כך בוהק ומאיר, עד שהוא הקרין כלפי חוץ וסנוור גם את אלה שמסתכלים על החיצוניות, שגם הם ראו משהו יפה.
דוגמא להבחנה בין עיקר לטפל היא אמא שנולד לה ילד, גם אם בעיני אחרים הבן שלה יראה מכוער, לה זה לא יהיה משנה, זה לא עיקר בשבילה וזה אפילו לא טפל, זה כלום בשבילה, מה שחשוב לה שזה הבן שלה והיא אוהבת אותו. כך על האדם להתרגל להתבונן לפנימיות הדברים ולהתפעל מיופי פנימי ומערכים ומתוך כל להשתמש בפרופורציה וביחס בריא גם ליופי החיצוני, שישמש להוסיף טוב בעולם ולא רק להנאה עצמית.
רבש"ע ברא בנו את הנטייה להתפעל מהיופי כדי שנשתמש בו בעיקר ליופי פנימי, ונדע גם לתת מקום טפל ליופי החיצוני, על האם להשתמש ביופי ולשלוט בו ולא שהיופי ישלוט עליו.
חז"ל גם תקנו ברכות על היופי, כדי להזכיר לנו שמקור היופי זה הבורא, יש ברכה על בריות יפות ואילנות יפים, וכך האדם יזכור תמיד שאין ליופי כח עצמי, אלא ה´ ברא אותו כדי שנשתמש בו לטוב.
כשמשה רבינו רצה לעשות את הכיור, הנשים הביאו כנדבה את המראות שלהם. משה רבינו בהתחלה לא רצה לקבל אותם כי מראה משמשת ליצר הרע של הרצון של האשה להראות יפה, ורבש"ע אמר לו לקבל את המראות, ולא זאת בלבד אלא רבש"ע אמר לו שהמראות האלו חביבות עליו מהכל. כי כאשר הגברים חזרו ממחנות ההשמדה של מצרים הם היו עייפים ומיואשים ולא רצו להביא ילדים לעולם אכזר, כי הם איבדו תקווה, והנשים היו לוקחות את המראות כדי להתיפות ומעוררות את היצר אצל הגברים ומפתות אותם, ובזכות זה נולדו שישים ריבוא ויצאנו ממצרים, ועל זה נאמר "תחת התפוח עוררתיך" (מובא באריכות ברש"י שמות לח, ח), כך היה היחס של בנות ישראל ליופי לאורך כל הדורות, ובזכות נשים צדקניות נגאלנו ובעז"ה נגאל גאולה שלמה.
בברכה, איתי אסמן
