שלום, אני משרתת בנסגרת שירות לאומי בגן של חינוך מיוחד ילדים סיעודיים ומשותקים שכמעט ולא עושים כלום בעצמם. זה גורם לי לחשוב הרבה למה אלוהים עשה להם אתזה? הם חיים חיים לא חיים הם לא מבינים מה רוצים מהם, לא יכולים להסביר את עצמם וחיים חיים רצופים בסבל! וגם נופלים למעמסה קודם כל על ההורים שכל חייהם סובבים סביב הילד וכמעט שאין להם חיים משלהם.. על הצוות שעובד איתם ועל כל מי שסביבם הם תמיד תלויים בחסדיםה של הסביבה . למה הם סובלים ככה? למה צריך להביא לעולם ילד לחיי קושי וסבל?!! אשמח אם תוכלו להאיר את עיניי.. תודה מראש!
שלום לך,
נראה לי שכל אדם עם אמונה בה´, בסופו של דבר מגיע לשאלה שאת שואלת כאשר הוא נתקל ב"תקלות" בבריאה – וזה יכול להיות כל סוג של סבל.
ברשותך אתייחס לשאלתך משני מישורים – המישור הראשון הוא המישור האמוני, והמישור השני הוא בנוגע להתמודדות הספציפית בה את נתקלת.
במישור האמוני, התשובה הפשוטה היא שאנחנו לא יודעים מה החשבונות של הקב"ה כאשר הוא מנהל את העולם. כאשר אנחנו אומרים שהכל לטובה, אנחנו לא מתכוונים שהכל טוב – אלא מתכוונים לכך שגם הצער והסבל הם שלבים הכרחיים בדרך למצב בו יהיה טוב. אף אחד עם לב אנושי לא יכול להסתכל בסבל של זולתו, ולהגיד בלב שלם שזה טוב. העולם בו אנחנו חיים אינו מושלם, הוא נברא חסר והתפקיד שלנו הוא להשלים אותו – וזה מה שאת עושה בשירות הלאומי שלך, מניחה לבנה בתיקון העולם. ברור שכאשר מתקנים נתקלים בצדדים הפחות יפים של המציאות, והפתרון הקל הוא להגיד שאין צדדים יפים יותר או פחות, אלא הכל טוב. הגישה הזאת קצת מתעלמת מהמציאות וגם מונעת מאיתנו לתקן את הדרוש תיקון ולעשות ככל יכולתנו על מנת לעשות את המעט בשביל להשאיר את העולם הזה מקום קצת יותר טוב מכפי שהיה כאשר הגענו אליו.
אז למה ה´ עושה את זה? אני לא מאמין שיש מישהו שיכול לענות לך על השאלה הזאת מצד ה´. אף אחד מאיתנו לא יודע. מה שאנחנו כן יודעים, זה את הדרך להגיב למצבים האלה. אנחנו צריכים להסתכל עליהם בענווה, להבין שאנחנו לא מבינים, ולעשות ככל שביכולתנו בשביל לצמצם את הרע ולהגדיל את הטוב. בכך אנחנו מגלים את מידותיו של הקב"ה במעשינו, ומהווים כלי לשליחותו לתקן את הדרוש תיקון.
לגבי ההתמודדות עם המצבים בהם את נתקלת.
ההזדהות והצער שאת חשה כאשר את רואה את הילדים האלה מגלים עד כמה מידת החסד טבועה בך, וכמה הרצון שלך להיטיב עם הילדים הללו הוא טבעי ואמיתי. אשריך! התגובה הראשונית שלך היא לראות את החיים שלהם מצד החסרונות שבהם, וזה מאוד טבעי כאשר החסרונות כל כך בולטים. אבל תרשי לי להאיר לך כמה נקודות, כלליות אמנם, מכיוון שאיני מכיר את המציאות בה את נמצאת.
ילד עם צרכים מיוחדים כאלה או אחרים, הוא לא בהכרח מסכן, וגם המשפחה שלו לא בהכרח מסכנה. מסכנות היא לא רק מצב אובייקיבי, אלא גם הלך נפשי, החלטה להסתכל על החיים מצד מה שאין ולא מצד מה שיש. יש הרבה אנשים שיש להם הכל בחיים, והם מרגישים מסכנים – מכיוון שדווקא משהו מסוים אותו הם רוצים, אותו אין להם.
ברור שיש הבדל אובייקטיבי עמוק בין ילד משותק, לבין ילד שלא קיבל במבה. אבל מצד החוויה האישית של הילד, לא בטוח שהוא מרגיש יותר מסכן מאשר הילד שלא קיבל במבה. אמנם הילדים הללו זקוקים לחסד יומיומי בשביל צרכי החיים הבסיסיים שלהם, אבל כדאי לזכור שגם אנחנו מוקפים בחסד כל הזמן, פשוט כזה שהתרגלנו אליו, וקשה לדעת איך היינו מסתדרים בלעדיו. איני מכיר את הילדים איתם את עובדת באופן ספציפי, אבל ילדים במצבים קשים מאוד יכולים לחוות שמחה, יכולים לקבל ולהעניק אהבה, וליצוק לחייהם ערך משמעותי, גם אם שונה מהדרך בה אנו עושים זאת עם היכולות שלנו.
המילים הללו הן לא מילים שקל לכתוב אותם, ואני מרשה לעצמי לכתוב אותם בתור אח לילד עם קשיים משמעותיים, אמנם לא במצב אותו מתארת, ברוך ה´. למרות הקשיים שלו, הוא ילד שמח וטוב לב, ומוצא דרכים רבות (יותר ממני) לעזור ולשמח אנשים. הוא גם לא מכיר מציאות אחרת, ככה שהוא רגיל למצב בו הוא חי ויודע שיש דברים שעוזרים לו בהם, יש דברים שהוא צריך להתאמץ הרבה יותר מאחרים בשביל להצליח בהם, ויש יכולות שלא יהיו לו, אלא אם יהיו פריצות דרך מדעיות משמעותיות. זה לא הופך אותו למסכן, והוא לא שרוי בצער תמידי בשל הקשיים שלו. לפעמים הוא מתוסכל, אבל גם אני מתוסכל לפעמים, פשוט מדברים אחרים…
החיים שלו, ושל כל אחד אחר, הם לא חיים מיותרים, וודאי לא חיים שעדיף היה שלא יבואו לעולם. יש להם ערך עצמי משמעותי, ערך שקשה לנו לתת לו מקום בעולם שמקדש רק יכולות מאוד ספציפיות. הקשיים שלהם הם אמיתיים, ואשריך על החלק שאת נוטלת בהקלה עליהם, אבל בחיים של כולנו יש קשיים משמעותיים מסוגים שונים, והם לא סיבה לוותר על עצם החיים.
אם תרצי, את מוזמנת להשאר בקשר, כאן או במייל: yoavsb@gmail.com.
בהצלחה בהמשך השירות,
ושתזכי להרבות טוב לאחרים ולך,
יואב.
