ימי תשובה. ימי סליחות. ואני מוצא עצמי קם ולוקח עמי שני ספרי תפילות, וצועד לעבר בית הכנסת – בו אגמע מילים ועמודים כאילו צמא הייתי וגווע ורק המילים ישובו ויחיו את נפשי. מצמא רוחני שמרגיש יהודי במפתן יום הכיפורים, לא ניתן לקבל הרעלת מים; כי רק ערימות מילים יצליחו אולי להבקיע דרך אל הלב הכוסף.
'אבינו מלכנו – חטאנו לפניך' מְחלות הסליחות, 'אין בנו מעשים – רחם עלינו' והרי דלים ורשים אנו לפניך, ופתחון פה ואפשרות לעמוד בגאון בדין – נבצרה ממנו. כעבדים המתחטאים לפני אדונם, מעמידות הסליחות את היהודים לפני קונם. קוראות לרחמים כמעיין קבצנים המודעים לכך שהגיעו לכדי פת לחם בגלל מעשיהם (או חסרונם), ובכל זאת מושיטים ידם וקוראים 'אנא'.
* * * * *
הסליחות מורכבות מפיוטים – חלקם משתנים מידי יום וחלקם קבועים – שביניהם מוצבות שלוש-עשרה מידות הרחמים. בפיוטים מתואר לרוב המצב הקשה אליו הגיע עם ישראל, והסיבה להידרדרות עד אליו – הבגידה בה' והירידה מהדרך. לאחר מכן באה תחינה וציפייה לשיקום ושינוי המצב הקיים. לקראת סוף הסליחות, מגיע ווידוי מפורש, בו מכים ופורטים את החטאים שלוש פעמים.
ההכרה בחטא ולקיחת האחריות עליו ועל תוצאותיו, מובילות באופן ישיר אל ההתייצבות לפני א-ל יושב-על-כיסא-רחמים. ההפנמה כי העוון קיים ומכתים, מאפשרת להתגרש ממנו ופותחת את האפשרות לומר ליושב-שחקים 'נפלנו, אבל הרי לפניך תכנית שיקום מפורטת, בה מצוינים חטאי העבר ויעדי העתיד'. אך לא זו דרכן של הסליחות. הן עומדות מבוישות ופניהן המקומטות רוויות שבר, אומרות 'לא על צדקוֹתינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך, כי על רחמיך הרבים'. המבוכה הממלאת את הלב לנוכח ההיזכרות בזדונות העבר, מייצרת עמדה בה המתפלל אף הוא דוחה את עצמו, מפני שאכן חטא ורשע ולכן לא נושע. ובכל זאת פונה הוא בתחינה.
* * * * *
'על דעת המקום ועל דעת הקהל … אנו מתירין להתפלל עם העבריינין'. הצורך להתיר את התפילה עם העבריינים, מעיד על הפער הניצב בדרך כלל בין אלה העומדים בתוך החוק ואלה שבחרו לפרוץ אותו. תפילת קול נדרי משחררת את הקהל מהדרכים האישיות שבחרו לעצמם, השבועות וההרגלים שאזקו ועיצבו את דרכם במהלך השנה והשנים. אך האם כה פשוט לשכוח כי ההוא שם מכר סמים לבן של השכנה, זה שנמצא לפני שנה וחצי מת ממנת יתר? ומה עם זה שעומד בקצה השורה השנייה מימין ומסרב להתיר
