עברנו את חג היציאה מעבדות לחירות – פסח, ולאחרונה עוד צעד גדול לקראת הגאולה השלמה – יום העצמאות, ואנחנו עדים לפסוק שבפרשתנו – [פרשת בחוקותי]:
"וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם… וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת:" (ויקרא, פרק כ"ו פסוקים ט' – י"ג).
מה עשינו בימים אלה?
פחות או יותר את קיום הפסוק לפי רש"י שמפרש: [קוממיות] = בקומה זקופה:
סעודות, תפילות מיוחדות, טיולים, מצעדים, שירים, טקסי מצטיינים, חידון התנ"ך, מסיבות עם זיקוקים (ופטישים בראש) ועוד…
מצד שני – יחסה של התורה ל"קומה זקופה" היא דו ערכית. פעם משבחת ופעם שוללת באופן נחרץ!
לשבח: מתוך הפסוק בפרשה שלנו דורשת הגמרא – "אין ה[שכינה שורה] אלא על… בעל קומה" (מסכת שבת, דף ס"ב עמוד ב').
לגנות: ישנו הפסוק "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי, פרק ט"ז פסוק ה').
הרמח"ל ([רבי משה חיים לוצאטו]) הוסיף ופירט את עניין הגאווה:
"יחשוב בליבו שהוא ראוי לתהילה… שיתנהג בדרך מיוחד ורשום בכבוד רב… בתנועותיו, בפעולותיו, במאכלו ובמשתיו, בלבושו ובכל דרכיו – יתנהג בכבדות גדול, כאילו כל בשרו עופרת, וכל עצמיו אבן וחול" (מסילת ישרים, פרק י"א).
אז מתי קומה זקופה שלילית, ומתי היא רצויה?
נעבור על 3 הסברים בעזרת השם…
[הסבר ראשון: עמוד דום!]
בספר עיטורי תורה של [רבי נתן צבי פינקל, "הסבא מסלבודקה"] מספרים על חלק מהנהגות הרב.
מסופר שבישיבתו בליטא (ואחר כך בארץ ישראל) הורה הרב לתלמידיו להקפיד על הצורה החיצונה שלהם – גב זקוף, ראש ישר, עמידה איתנה ויציבה…
[כיצד זה מסתדר עם שלילת הגאווה]?
החת"ם סופר ([הרב משה סופר]), ראש ישיבה, ומגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים, שתרם תרומה מכרעת לעיצוב ההשקפה האורתודוקסית יהודית, מרחיב את פירוש רש"י בספרו "[תורת משה]":
כתוב אצלנו קודם בפרשה – "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (ויקרא, פרק כ"ו פסוק י"ב).
זקיפות הקומה היא כלל לא מגונה, אלא שהיא [תלויה במצבו של האדם].
אם לאדם יש תחושה של "אני ואפסי עוד", תחושה שהאדם מתכחש לתלות שיש לו בקב"ה – ושאת כל מה שעשה, עשה בלי "עזרת השם" = זאת גאווה שאינה רצויה.
מסכם הרב (במילים שלנו):
אם האדם
