יש לי דין תורה עם הקב"ה- ד"ת לחג שני של ר"ה

יום טוב [שני] של התחלת השנה, החגיגה נמשכת!
שוב סימנים לשנה טובה, כמו: תפוח בדבש מתוק, רימון (המיץ גם מומלץ), ראש של דג (או גפילטע פיש למי שנוהג), ועוד…

קריאת התורה וההפטרה של יום זה עוסקות ב[הקרבה עצמית שאין כמוה] למען קידוש השם בעולם ולמען העלאת רחמים על עם ישראל – עקידת יצחק ונבואת ירמיהו על בכי רחל על בניה.

מצד שני – עדיין יכולה להיות לנו מחשבה שזה לא כל כך "פייר" לרוץ בדקה ה90 של החג אחר בקשת העמדה לדין רחמים לפני שנגמר הזמן, למרות ש[הקב"ה הוא זה הציב אותנו במצבי ההתמודדויות הקשות].

מספר [רבי מרדכי זאב מרגליות], מחבר הספר "[קול הרמ"ז]" על מקרה בימיו אצל [רבי אלימלך מליזענסק]:

בימי הרב נגזרה גזרה רעה במדינת עסטרייך: מי שיש לו בת ועומדת להינשא – אינו רשאי עד שיביא לאוצר המלך 400 זהובים.

ובכפר אחד סמוך היה יהודי עני הגון וירא אלוקים שגם ביתו עמדה להינשא לבחיר ליבה – אך למרות מאמציו הרבים לא הצליח להשיג סכום כסף גדול כל כך.

פעם אחת במר נפש ומרוב יגון רץ אל רבי אלימלך מליז'נסק, וכאשר דרך על מפתן בית הרב אמר מרוב צערו בבהלה "[רבי, יש לי דין תורה עם השם יתברך]!!!".

מיד אחרי שסיים משפט זה התיישב בבהלה ואמר בחרטה "[מה זה שדיברתי בעזות ובחוצפה כלפי שמיא, ולפני מי דיברתי זאת…], וחשב שהרב ידבר איתו קשות ויעניש אותו ורצה לרוץ מיד מבית הרב, אולם אז נשמע קול הרב ואמר "[עמוד בני, עמוד! אתה אמרת שברצונך לדון בדין עם השם יתברך? טוב הדבר]!
אולם ידוע מה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה 'אל תהי דן יחידי' – לכן לך אצל 2 הדיינים שלי, ואמור להם בשמי שיבואו אצלי לישב עמי בדין".

לאחר שבאו הדיינים אמר הרב לאיש: "סדר טענתך ודבר ונשמעה".
החל האיש לטעון: "הנה המצווה הראשונה מתרי"ג המצוות שציווה לנו השם יתברך על פרייה ורבייה, ועתה גזר הקיסר על מדינתנו שלא להשיא איש את בתו עד אשר ייתן 400 דינרים לאוצר המלך, ורבים אינם יכולים לחתן את בנותיהן – וכך [איך יקומו בתים קדושים ונאמנים בישראל]?! ואם כן, כביכול אתה [עושה את תורתך פלסתר (=זיוף ורמייה)]! לזאת, יעשה השם יתברך שיבוטל הגזרה הרעה הזאת!".

אמר הרב: "הנה מה שהשם יתברך כביכול טוען, את זה אנו יודעים בעצמנו", ואז שתק הרב כרבע שעה ועיניו סגורות וכולו בדביקות גדולה לה' יתברך.

כשהתעורר הרב ביקש הרב את תלמוד בבלי מסכת