כבר חודשיים אני מחוץ לישיבה!!!

שלום לך איש נחמד.

יש לי סיפור קטן וסודי לגלות לך.
אהמ…
כשהייתי בכיתה ט´ למדתי בישיבה תיכונית פלונית. אחת הישיבות הטובות, באמת. גם אני הייתי ילד טוב באמת, אבל מה לעשות, המקום לא התאים לי. (להרבה חבר´ה היא התאימה מאוד, אבל לי, ממש לא.) החברים היו נחמדים, הרמה הלימודית והדתית גבוהה. אבל מה, מסגרת מרובעת ומבאסת בטירוף. הרבנים היו מרובעים ומשעממים, (חוץ מהר"מ שלי, אותו אני מעריך מאוד ושומר איתו על קשר עד היום) לא היה לי עם מי לדבר. איפשהו באיזור חנוכה של החמישית נהפכתי לשמיניסט. לא קם בבוקר, לא בא לסדרים, מבריז חופשי – ואני כולי חמשוש.

בסוף השנה התחננתי להורים שיתנו לי לעבור ישיבה, אבל הם חשבו שזה לא כדאי לי והקושי יעבור מתישהו. שבועיים אחרי תחילת השישית נשבר לי, ופשוט קמתי והלכתי. כמה שבועות הסתובבתי פה ושם, ישיבות, ענינים (ההורים שלי הבינו קצת מאוחר שאני רציני) ולאחר מכן חזרתי הביתה.
הייתי שם חצי שנה. אני חושב שזו הייתה התקופה הכי מסוכנת שעברתי בחיי. בבת אחת, מלהיות ילד טוב שבאמת רוצה לקדם את עצמו – הפכתי לילד זרוק ומבולבל. התחלתי לעשן, הייתי רובץ שעות במיטה או סתם שורף ת´זמן, התחברתי לכלמיני חבר´ה מעניינים… לא למדתי כלום, תפילות בקושי, היו ימים שגם לא הנחתי תפילין, בקיצור אחי, אני מתבאס להיזכר בזה.
[החלק הבעייתי ביותר הוא שאת רוב הדברים לא ראו עלי מבחוץ. זעקתי לעזרה אבל לא כל כך שמעו אותי.]
אחרי תקופה של כמה חודשים, משהו בתוכי ניער אותי ושלח אותי למקום שבזכותו הגעתי למקום שבו אני נמצא היום. (אני לא מעוניין להרחיב יותר מדי בפרטים לעיני כל העולם, אפשר באופן פרטי). בכל אופן – הדבר שהיה כל כך מיוחד שם, שהיתה שם המון אהבה לכל מי שבא לשם, לא משנה איך הוא היה נראה חיצונית, וגם לא איך הוא היה מבחינה פנימית. לא היה שם שעון – במובן שלא לחצו את מי שבא לשם לפי לוח זמנים. "תוך שבועיים תסתפר, אחרי חודש תפסיק לעשן.." וכן הלאה. היתה מסגרת בתחום האנושי – מחויבות לכל החבר´ה שהיו שם, וגם ציפו ממך שתתפלל ותקדיש זמן לעצמך ברובד הרוחני. [ציפו – אבל לא בדקו אחריך.]

אני חש שאני חייב את חיי לאותו מקום ובעיקר לאנשים שלו, שפתחו את הלב והצילו באמת הרבה אנשים טובים מנפילה אל תהומות הייאוש. אני מספר לך את זה כדי שתבין כמה שאני מזדהה איתך.

ההרגשה הזאת של "ההשמדה העצמית" שעוברים בתקופות כאלו, מתסכלת בצורה נוראית.
ופה אני אגיד משהו אולי לא כל כך חינוכי. יש אנשים שמתיימרים לחנך אבל הם בעיקר מקלקלים. אני לא מכליל פה את כל אנשי המקצוע ואת ההורים, חלילה. מי יכול לעמוד במקומם ולהגיד בלב שלם "אני לא כזה ולא אתנהג כמוהם"? צריך להיות עם יד על הדופק באופן תמידי, לחוש את השינויים שמתחוללים, להיות ער ורגיש לכאב שמבעבע בפנים, ולהתפלל על המון סייעתא דשמייא בענין.

אבל בראש ובראשונה האחריות עלינו מוטלת עלינו. אי אפשר להפיל את כל הבעיות שלנו על כתפי האחר. עם כל הקושי העצום, בכל סיטואציה בחיים, אנחנו חייבים לקחת את האחריות על חיינו. אמנם אתה בתקופה של משבר עמוק ואמיתי אך אתה חייב לחיות את חייך בעצמך. האדם הוא טיפוס מסגרתי, וכל אחד חי את חייו על פי המסגרות שהוא קובע לעצמו. מסגרת יכולה להיות עם גבולות נרחבים מאוד, כך שכמעט לא מרגישים בקיומן, אבל הן קיימות [ומחייבות]. ברור לך (דבר חשוב בעצמו) שאתה חייב למצוא לעצמך מקום לגדול בו. רוחנית וגשמית, נפשית ומעשית. אך גם כשאתה בבית, עד שתמצא לעצמך מקום שמתאים לך – תשתדל לקבוע לעצמך מסגרת כלשהי. תמצא עבודה ותרוויח כסף – זה יכול להיות נפלא בשבילך. תדאג גם למסגרת לנשמה שלך, תקבע לעצמך לימוד קבוע שגם אם יהיה מעט בכמות, יהיה איכותי, ותתאמץ ותשקיע בו כוחות נפש.

לעניין המעשי. אתה מחפש מקום לימודים, אבל לא קיבלתי תמונה מספיק מקיפה עליך ועל המקום שאתה מחפש. יש לי כמה רעיונות בראש, אך אני צריך להבין קצת יותר מי אתה ומה בדיוק אתה צריך. לא כל מקום טוב מתאים לכל בחור טוב, כידוע…

איש יקר, תתפוס את עצמך בידיים. רק בשביל עצמך. (טוב, לא רק – אבל בעיקר.) אשמח לקבל ממך את הנקודות שציינתי פה בכתובת המייל שלי –
bin725@Gmail.com.

תצליח בכל דרכיך, חזק ואמץ!

אברהם.