תענית אסתר מכניסה אותנו לסצנת שיא המתח במגילת אסתר. עם ישראל עומד לפני האסון הגדול ביותר בתולדותיו ומצבו הרוחני רעוע ביותר – שינה ותרדמה רוחנית וחסימה רוחנית כביכול בינו לבין הקב"ה ("דורמיטא" בארמית), ובנוסף לכל, עם ישראל היה גם "[מפוזר ומפורד בין העמים]" (אסתר, פרק ג' פסוק ח') – התבוללות קשה!
המן מנצל את ההזדמנות והמלך אחשוורוש נותן לו (ברצון מסווה) אישור "[להשמיד להרוג ולאבד את-כל-היהודים מנער ועד-זקן טף ונשים ביום אחד, בשלושה עשר לחודש שנים-עשר הוא-חודש אדר; ושללם, לבוז]" (פרק ג' פסוק י"ג).
אסתר המלכה ומרדכי היהודי מבינים שעם ישראל צריך להתעורר מהתרדמת הרוחנית, להיות מאוחדים ולהתחיל לעשות מעשים. אסתר מבקשת ממרדכי "[לך כנוס את-כל-היהודים הנמצאים בשושן, וצומו עליי ואל-תאכלו ואל-תשתו שלושת ימים]" (פרק ד' פסוק ט"ז).
אחת מהשאלות הקשות ביותר היא על חוסר ניצולה של אסתר את הנס בעקבות הצום:
באמצע הצום (בתאריך י"ד ניסן = בפסח) היא מצליחה להגיע שלא כדת לחצר בית המלך הפנימית ללא פגע ונושאת חן בעיני המלך אחשוורוש, והוא אומר לה "[מה-לך אסתר המלכה; ומה-בקשתך עד-חצי המלכות, ויינתן לך]" (פרק ה' פסוק ג').
למה לא ניצלה את הרגע לבטל את גזרת המן תכף ומיד וכך להציל את כל היהודים?
ועוד, במקום זאת היא לוקחת בטיפשות (לכאורה) סיכון ומבקשת בקשה תמוהה "[יבוא המלך והמן היום, אל-המשתה אשר-עשיתי לו]" (פרק ה' פסוק ג'). יש תשובות רבות ואנו נתמקד באחת מהן:
"אמר רבי יהודה בר רבי סימון: בור שיש בו נחשים – מביאין קרן של אילת (איילה) ומעשנין בתוכו – ומיד הנחשים בורחים. כך כשבאת אסתר – ברח המן" (ילקוט שמעוני, תהילים תרפה; מהר"ל בהקדמתו ל"אור חדש").
מה פשר דברי המדרש? ומה הקשר בין האיילה והנחש לאסתר והמן?
[תכונת הנחש]: הנחש (לא בהכללה) מסמל [אנוכיות] ורצון ליטול לעצמו מה שלא מגיע לו.
כמו שהנחש הקדמוני "נתן את עיניו" בחווה שלא הייתה ראויה לו, מה שביקש לא נתנו לו – ומה שניתן לו (רגליו וידיו) ניטל ממנו. תכונה זאת ותופעה זאת אפשר למצוא אצל המן.
[תכונת האיילה]: בפורים יש שנוגים לקרוא את [מזמור "איילת השחר]".
במזמור זה אפשר לשמוע את אסתר שכונתה בשם "איילת השחר" מתפללת להצלחת הנס – "[אלי אלי, למה עזבתני; רחוק מישועתי, דברי שאגת]י" (תהילים, כ"ב פסוק ב').
ה
