כל הזמן חושבת על טרור, שכול ואובדן – איך יוצאים מזה?

שלום לך.

את נשמעת מקסימה אמיתית!! כ"כ רגישה לכאב של החברות שלך עד כדי כך שאת יורדת לפרטים: מה קורה בחגים, מה מרגישים…

אפשר לענות לך על קצה המזלג: לאבל יש תהליך, יש שלבים. עוברים את הבכי, את הכעס, את ההלם. לא צוחקים ורוקדים כ"כ מהר. בהמשך זה יבוא כי החיים חזקים מהכל, אבל לא בהתחלה. את צודקת שהמחשבות שלנו על איך ממשיכים לחיות הן כ"כ קשות ומורכבות, ואי אפשר להבין עד שאתה שם. מאחלת לך שעד 120 לא תהיי שם ולא תדעי.

אבל האמת? לא נראה לי שאת כ"כ מסוקרנת. יכול להיות שאת יותר מפחדת?

את, וכולנו, עוברים בחודשים האחרונים תקופה מאוד קשה. אנחנו מרגישים מאוימים, מפחדים על עצמנו, על המשפחות והחברים שלנו. זה מאוד מטלטל. וזה גם לא נגמר, נכון? זה לא אירוע חד פעמי שמזעזע ואז אתה מצליח להתאושש ו…להדחיק ולהמשיך. זה ממשיך וממשיך ועוד אחד ושוב שומעים בחדשות…כל כך קשה. זה ניסיון ענק לכולנו.

תהיי ערנית לעצמך בבקשה. את מצליחה, גם בתקופה הזו, למצוא סיבות לשמוח, לצחוק, לדבר עם חברות? את אוכלת טוב? ישנה? לומדת?

אם לא, בבקשה דברי עם אבא, אמא, מורה, מדריכה, מבוגר שאת סומכת עליו שרוצה בטובתך, ובקשי עזרה. אל תשקעי בזה. במידת הצורך את מוזמנת גם להמשיך לכתוב לנו, או להתקשר למוקד הטלפוני שלנו (הפרטים באתר חברים מקשיבים).

ודבר אחרון, ואומר אותו בעדינות: זה הניסיון שלהן, לא שלך. מי שהיה צריך לאבד את אחיו, אביו, חברו – איבד אותו. אל תאמצי לך את הניסיון של האחרים. התפקיד שלך כרגע הוא להמשיך. לשמוח. "אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי. כי אשב בחושך, ה´ אור לי" (מיכה ז´, ח´)

אל תשכחי את הקב"ה. דברי איתו.

בשורות טובות.

תמר