כל כך הרבה הרוגים – אולי טעינו?

שלום לך הילה.
השאלה שלך היא לא רק בסדר, היא בסדר גמור. זו שאלה טובה וחשובה ואני שמח שהיא הגיעה אלי.
אני רוצה לומר לך משהו ממש מהלב, משהו שלקוח מהחיים שלי.
אבא שלי, הי"ד, נרצח בפיגוע לפני פחות מחודש. אולי שמעת על זה. אחרי הרצח הרבה אנשים דיברו, על פי מה שכתוב בספרים הקדושים, על כך שמוות כזה הוא מוות על קידוש ה´, מוות שיש כאלה שאפילו מתפללים אליו, מוות שמלמד על מדרגה גבוהה מאוד. במהלך ה´שבעה´ נשאלה שם שאלה מאוד פשוטה וישירה – איך אפשר להגיד על מוות כזה שהוא מוות על קידוש ה´? הרי זה חילול ה´ נורא ואיום? המציאות שיהודי מת בגלל שהוא יהודי היא חילול ה´ נורא, כאילו הקב"ה לא דואג למאמיניו, כאילו אין בכוחו להושיע אותם. איך אפשר לומר על כזה דבר שזה קידוש ה´? שאלו שם יותר מזה – איך אפשר להגיד שיהודי שנרצח באונס, בלי בחירה בכלל, עשה מעשה של קידוש ה´? הרי הוא עצמו לא עשה כלום והוא אפילו היה בוחר להינצל אם היה יכול?
והייתה שם תשובה ממש אמיתית שאני חושב שתוכל לעזור גם לך.
התשובה הייתה שהמוות הזה הוא חלק מדרך חיים מסוימת. המוות הזה הוא מוות של אדם שידע שמסוכן לחיות כיהודי, שזה קשה יותר, אבל הוא עשה זאת בכל זאת. זהו מוות של אדם שידע שמסוכן לחיות בארץ ישראל, אבל הוא עשה זאת. זהו מוות של אדם שידע שמסוכן לגור ביהודה ושומרון, אבל הוא עשה זאת. זהו מוות של אדם שידע שמסוכן לנסוע ברכב לא ממוגן ירי, שיש מרצחים שאורבים לו ומבקשים את רעתו, אבל הוא המשיך לחיות ולנסוע כי הוא האמין שכך היא דרך המלחמה על ארץ ישראל.
המוות הזה הוא לא אירוע העומד כשלעצמו, זהו מוות שמבטא דרך חיים שלימה, דרך חיים של קידוש ה´. נכון, כולנו חיים כך, אבל אצל קדושים אלה האידאלים האלה הגיעו לשיא המימוש שלהם. גם אני מוכן למסור את נפשי על קידוש ה´, אבל אצלי אלו מילים. אצל אבא שלי, ואצל החיילים שכולנו בוכים על מותם, האידאל הזה לא היה רק מילים. הוא הגיע למימוש.

אנחנו חיים בעולם הזה, ובעולם הזה הדרך לכיבוש עוברת דרך מלחמות, דרך מוות. אין קיצורי דרך, ואלה שמנסים לקצר את הדרך, לעשות שלום כזה או אחר תמורת ויתור על הזהות הישראלית, על ארצנו ועל תורתנו, רק מרחיקים את היעד מאיתנו וגורמים לנו יותר סבל.
איך זה שהדתיים והמתנחלים נהרגים יותר? כי המוות הוא לא ארוע כשלעצמו, הוא חלק מדרך חיים. דרך חיים זו, של אהבת העם, התורה והארץ, נמצאת במקומות אלו בעיקר ולכן בעיקר בהם מתברר האידיאל הזה לעומקו, מתברר הגודל של האהבה הזו, עד כדי נכונות למסור חיים למענה.
שלא תביני לא נכון, יש הרבה אנשים אחרים שגרים בהרבה מקומות אחרים ויש להם לא פחות נכונות. אני מדבר על המצב כקבוצה, כי כשיש קבוצה מסוימת ברור שיש לה יותר נפגעים. הקבוצה הזו היא אנחנו.

הדרך שלנו להבחין בין מקומות שבהם האיתות משמים הוא שאנחנו לא בדרך הנכונה לבין מקומות שבהם אמנם יש לנו מלחמה קשה, אבל היא מוצדקת, היא על פי בדיקה פשוטה בתורתנו הקדושה, אותה תורה שקראנו בה השבוע ואומרת לנו ´וירשתם אותה וישבתם בה´. אנחנו משתדלים מאוד לקיים מצווה זו, ומכיוון שאידיאל זה מצוי אצלנו גם השיא שלנו, הנכונות למות, נמצא יותר בקבוצה שתיארת בשאלתך. אין זה סימן לטעות, זהו סימן להצלחה. אנחנו מצטערים ובוכים, אבל גם גאים להיות מהקבוצה הפותחת הזו, מחוד החנית, מאלה שהולכים לפני המחנה ונופלים ראשונה כדי להראות לכולם מיהו אויב ומיהו ידיד, מהם אידיאלים ומהם דיבורים חסרי תועלת ותוחלת.

אסיים בדברי הגר"א, שהודיע לנו לפני כ-250 שנה(קול התור פ"א אות יב):

לדעת מראש כי אתחלתא דגאולה באה בדרך חבלים ונעימים… לדעת מראש כי בעקבות משיחא מכל צרה יוצאת ישועה, והישועה באה מתוך צרה… לדעת מראש כי ארץ ישראל נקנית בייסורים, אבל בזה היא נקנית ממש… עקבות משיחא באות בהפרעות ומכשולים מצד שרו של עשו וגם על ידי ארמילוס שר הערב רב, אבל בסופו נופל ביד שרו של יוסף… ולכן חלילה לנו לסגת אחור במשהו אם יהיה ח"ו איזה קושי, איזה מכשלה בדרך עבודתנו, ולהיות בטוחים כי דווקא ממנה יעקב יוושע, ומן המיצר נגיע למרחביה.

אני מקווה שהתשובה ענתה לשאלה. אם לא וגם אם כן, תמיד אפשר לשאול שוב שאלה זו או אחרת.
להשתמע,
יהונתן,
yehonatan@makshivim.org.il