כמה שאלות על החיים

שלום יקרה!
העלית כ"כ הרבה נושאים חשובים, לא פשוטים, שהם בעצם עבודה לכל החיים! אנסה לענות "פרה, פרה"..
ראשית, אכן כמו שכתבת מאד חשוב להיות קשור לה', בין אם זה בדרך של התבודדות ובין אם זה בדרך אחרת. כשאדם קשור לקב"ה אז יכולה להיות לו "סיעתא דישמיא" גדולה יותר. בכוונה השתמשתי במילה "קשור" מפני שזה לא מחייב שזה ע"י התבודדות, אלא כל אחד בדרך המתאימה לו. אם את מעוניינת אז תשיגי את הספר של הרב ארז משה דורון: "אמנות ההתבודדות, מדריך מעשי" ושם הוא מפרט בפרטי פרטים מה עושים ואיך מתחילים וכו'. בספרון הזה הוא כותב שההתבודדות היא ממש אמנות ולוקח זמן עד שזה מצליח וזורם ולכן חשוב לא להתייאש! מאד טבעי המצב בו את נמצאת, את כ"כ רוצה ולא מצליחה, וזה קורה לרבים.
זו מומחיות של לתאר דברים ולכן- מתאמנים.
אני יכולה לומר לך בקווים כלליים שראשית פותחים את הלב ומדברים מה שעולה בראשנו, אם זה לא זורם (וכך זה לפעמים בהתחלה) אז מכינים מראש נושאים שרוצים לדבר עם ה'. זה יכול להתחיל ממה עשיתי היום, מה אמרתי, להמשיך בבקשת להשלמת חסרוננו, להתרחק מחטאים מסויימים, לבקש על אחרים, להודות לקב"ה וכו'..ההתבודדות יכולה להיות בכל מקום. לדעתי מתחילים במשהו קצר שמתכננים מראש לפי הקריטריונים שכתבתי לך פחות או יותר..

אני רוצה להוסיף נקודה חשובה, רבי יהודה הלוי כותב בספר "הכוזרי" במאמר שלישי עמ' קטו'(על תפילת החסיד- למקרה שתרצי להסתכל שם) שתפילה טובה יותר היא זו הנאמרת בציבור ובעיקר על ציבור. הוא כותב שאם כל עמ"י נענים אז גם הפרט נענה בתפילתו ואם כל עמ"י בצרה( שזו כל צרה, גם בפרטים הקטנים בחיים כגון: סיפוק ממעשים וכו') והקב"ה לא עונה להם אז גם לפרט הוא לא עונה, אלא אם כן הוא צדיק גדול ויש לו השגחה מיוחדת, אבל ריה"ל כותב שאין כזה צדיק בדורותינו (משה רבינו היה כזה). בגלל זה גם תפילת שמונה עשרה היא בלשון רבים… למה שהקב"ה יענה לאדם הפרטי אם לכל עמ"י הוא לא עונה בדבר מסוים? למה זה מגיע לו? אולם אם אדם מכליל עצמו בכלל ומבין שאם יתפלל על הכלל גם הוא ירוויח (כמו גשם היורד על הארץ בזכות קבוצה מסוימת, וכל האחרים באזור שלהם שלא ביקשו, נהנים גם כן) אז יש סיכוי רב יותר שייענה. יחד עם זאת יש מקום לבקשות פרטיות בתפילה וזה מאד מחבר למילים של התפילה ולאמירה( ובאמת ניתן להוסיף בקשות פרטיות באמירת "שמע קולנו" בשמונה עשרה, וזה יכול להיות בדיוק כמו התבודדות) אולם תמיד צריך להקפיד שיהיה איזון בין התפילה על עצמי לתפילה על הכלל. אם אדם בעיקר מתפלל על עצמו ומרוכז בעצמו אז יש לו קושי גדול יותר לשנות בעולם. יותר קל לשנות כאשר מתפללים על הכלל.. כי כמו שכתבתי, בד"כ רק כאשר הכלל נענה גם הפרט ייענה.

ובקשר להתבודדות- צריך להקפיד שההתבודדות לא תהיה העיקר אלא רק עוד חלק כי בהתבודדות בד"כ מדברים עם ה' על "עצמי". זה חשוב מאד לקשר את חיי הפרטיים עם הצרות והטובות של כל עמ"י ולכן גם חשוב "להיזכר" בקושי ובטוב שלי אך מילת המפתח היא- איזון.

חשוב שתדעי שבדברים האמיתיים בחיים כמו עבודת ה' ההצלחה אינה בהכרח מהירה כל כך, צריך הרבה סבלנות, ההתקדמות היא איטית אולם משתלמת. חשוב שהרצון יוביל לדריכות ולהתקדמות אך צריך להיזהר שלא יוביל ח"ו לייאוש.

שנית, כתבת דברים כל כך אמיתיים ושבטוחני שעוברים בראש של רבים מאיתנו! את לא צבועה! זה טבעי. אנו חיים בחברה, איננו מנותקים, חשוב לנו להראות טוב בעיני אחרים, דבר שיכול להוביל לכיוון חיובי וגם לכיוון שלילי. מעטים האנשים שחברה כלל לא מעסיקה אותם ולא משפיעה עליהם. לפעמים זה מגיע רק כשאנו ממש מבוגרים ומלאי ניסיון חיים ולפעמים לא מגיע אף פעם. אם מודעים לכך- אז ע"י ביקורת עצמית ועבודה על המידות אפשר לשנות זאת אבל זה פרויקט חיים.
כתבת שאת ה"דוסית" ומצפים ממך באיזשהו מקום להתנהגות מסוימת ואת לא יכולה לאכזב, ואני כל כך מבינה וכל כך מזדהה. העניין הוא שאם זה מוביל למעשים טובים אז אין בכך שום רע, להיפך, זהו חיזוק חיובי. הקושי והחכמה הם לשמור שהמעשה עדיין יהיה אמיתי ולא יכוון לכיוון שלילי. התבוננות פנימית ושאילת שאלות את עצמי- הם יכולים להגן עלינו. לדוגמא: אם אני מתחילה לעשות תנועות של כוונה בתפילה כשמתפללים בקבוצה, אעצור ואשאל את עצמי, אם הייתי לבד גם הייתי עושה כך? אם התשובה היא כן- מצוין! אבל אם התשובה היא לא- הייתי מנסה לחשוב האם המטרה שלי היא שגם כשאני מתפללת לבד אתפלל כך? או שהשלמתי עם זה ורק כשאני בחברה אני עושה תנועות אלו? אם אין שאיפה להשתפר במעשיי גם כשאני לבד אז תנועות אלו הן חיצוניות ולא אמיתיות, ובטח ובטח אם מדובר במעשה שלילי אז חשוב מאד לחקור אחרי מעשינו. חשוב מאד להיות אמיתיים אך זה ייעשה רק ע"י ביקורת עצמית. לבקר את עצמי על מעשיי בעת הפעולה המסוימת או לאחריה ולהסיק מסקנות לעתיד. הכי חשוב זה ההשתדלות בלב- כפי שכתבת שאת עושה.

שלישית, באמת קשה להבליג כשמישהו ממש פוגע בנו וזה מעצבן אבל כאשר מגיבים, בעצם משחקים לטובת המעליב כי כך הוא יודע שהוא הצליח- הוא פגע! הכי טוב במקרים שכאלו פשוט לשתוק ולהתרחק אלא אם כן משהו שתגידי יוסיף או ישנה את פני הדברים. מותר להגיב כשפוגעים בנו, לא צריך "לתת את הלחי השניה" אבל טוב יותר להיות "מהנעלבים ואינם עולבים"- זו זכות גדולה!
האם תמיד צריך לדון לכף זכות מישהו שפוגע בי? הנושא של לדון לכף זכות הוא נושא מאד חשוב אבל גם מאד מורכב. רגילים לחשוב שאם מישהו העליב אותי אז מיד אני צריך לדון אותו לכף זכות אולם העניינים מורכבים יותר. אנסה לכתוב בנק' אבל עדיף לדעתי ללמוד את הנושא יותר לעומק או לשאול רב את ההלכות בדיוק. אם שומעים ממישהי אחרת שבחורה א' העליבה אותנו אז אסור לקבל את זה כי זה לשון הרע. אולם אם חברה העליבה אותך בפנייך ואת בטוחה שזה בכוונה אז אינך מחוייבת לדון אותה לכף זכות שהיא התחרטה משום שבפגיעה של בנ"א לחברו אין לאדם סליחה עד שהוא יתקן את הפגיעה- יבקש סליחה או יחזיר משהו שלקח. עד שהיא לא מתנצלת ומבקשת סליחה אף מותר להזהיר אחרים ולומר שהיא עלולה לפגוע בהם כפי שעשתה לך, במידת חסידות – מלפנים משורת הדין, לפני שמדברים עליה עם אחרים פונים אליה ומוכיחים אותה, אומרים לה שהיא פגעה ושזה לא בסדר ושהיא צריכה להתנצל. אבל במקרה שאת לא בטוחה ב100 אחוז שזה נעשה בכוונה את צריכה לדון אותה לכף זכות ולחשוב שהיא לא התכוונה ואם הייתה חושבת שזה יפגע בך, לא הייתה אומרת את זה. תמיד עדיף לפנות אל מי שהעליבה ולומר לה שנפגעת כי כך היא תדע שהיא צריכה לבקש סליחה. (אם זה מעניין אותך- זה משמירת הלשון של ה"חפץ חיים" ומשערי תשובה לרבינו יונה)
אני חושבת שהרבה פעמים יש בנו צד שמיד אומר: "בטוח היא עשתה את זה בכוונה" אבל אחרי שנרגעים פתאום עוד מחשבות עולות והתמונה כבר קצת שונה. לדון לכף זכות תמיד יותר קל כשעובר קצת זמן מהמריבה. עוד נק' חשובה- גם כשמחליטים לענות למישהו על משהו מעליב שאמר, עדיף מאד לא לענות מיד בעת המריבה אלא לחשוב על זה ולבחון האם באמת זה יועיל ואז לומר. כשמתעצבנים אי אפשר לחשוב בצלילות! אם פעם אחת בעת מריבה תגידי לעצמך "אני לא מחזירה, לא מעליבה חזרה, אני מהנעלבים ואינם עולבים", את תרגישי אח"כ כל כך טוב שלא נפלת, שהתגברת, ומי שהעליבה תראה לך כ"כ קטנה..! אולי אפילו תרחמי עליה.. תהיה לך הרגשת סיפוק וכך תוכלי להמשיך בזה.. בהצלחה!

רבעית, לא צריך להיות תמיד שמח אלא רק רוב הזמן צריך להיות שמח..
קודם כל, כשאדם שומע בשורה רעה, הוא יכול להיות שמח? לא. אולי הוא יכול להשלים עם זה, אך הוא יעבוד על עצמו אם יחייך ויראה שמח. אדם צריך לדעת לחוות את הרגע ולא להלביש על עצמו מסיכות, רק כך הוא יוכל אח"כ באמת להתגבר ולהיות שמח שמחה אמיתית פנימית.
שמחה איננה דבר חיצוני, יש מעשים שיכולים לעזור לנו להיות עם מצב רוח טוב יותר וזה ריקוד או אפילו כל סוג של ספורט אולם שמחה אמיתית היא שמחה של סיפוק ממעשי ידיי, שאני לא מבזבזת זמני לריק, כשאני מצליחה בבגרות שבאמת חשובה לעתיד שלי, לקבלתי לתחום עיסוק מסוים, שאני עובדת על המידות, גומלת חסדים, עובדת על עצמי להתפלל יותר בכוונה וכו', דברים שמכניסים משמעות לחיים שלנו! יותר טוב להתחיל לרקוד מתוך שמחה ולא לרקוד ואז להגיע לשמחה. אל תסתכלי סביבך על אנשים ש"כביכול" שמחים, תסתכלי על עצמך, מה את מרגישה באמת? מרוצה? אם לא, תעבדי על זה דבר, דבר, זה יוביל אותך לשמחה אמיתית! דעי לך שהיום מנסים למכור "שמחה" בזול, גם סמים עושים "שמח", זו שמחה? זו בריחה! רק התמודדות ועבודה על עצמי יובילו אותי להיות שמחה באמת!
אז מקווה שקצת עזרתי ובאמת כל הכבוד על הרצון החזק להשתנות!! בהצלחה רבה ותזכרי שזה לא כ"כ פשוט והכל תהליכים שלוקחים זמן- אז אל תתייאשי! את בדרך הנכונה!
תמר.
אם תרצי, המייל שלי:
tamarkur@gmail.com