חסד הבריאה
עת מסתיים לו חודש שבט, ראינו ונתקלנו במאמרים הממשילים את האדם לעץ השדה.
אך כמה מאיתנו יודעים שיש בהמשלה זו בכדי לחדש ולהביא לנו תפיסת עולם חדשה בדבר מהות החסד?
שכן כמו כל דבר בו הורגלנו בעולם, גם את מידה זו אנו תופסים במונחים של כמות, כסף וזמן.
באמצעות השיר הבא והבנת הפשטות העולה ממנו, כמו גם מן המשלת האדם לעצים ולשאר הבריאה נראה ונבין איך להוריד חידוש זה לרמת המעשה
הקבצן:
אני רואה אותך בא מולי ומחריש
ואני…רק חיוך קטן, נבוך, מתנצל.
אתה מבין?
זה לא נעים לי להיות אני…לא בחרתי בזה.
ואני יודע שגם לך לא נעים…
ממהר, נחפז, עסוק
ואני מבין.
יש לך חיים, שאיפות, חלומות להגשים.
גם לי היו פעם…הרבה.
הייתה לי גם אמא שאהבה אותי.
דאגה.
עכשיו היא עליה השלום.
ולא נשאר לי כלום.
עפר אני בחיי.
רציתי להגיד לך משהו. אדון.
אם אפשר להפריע.
לפעמים אני יודע שאין לך מה לתת לי
וזה בסדר. באמת.
אבל אולי… יהיה לך קצת זמן
להתעכב קצת לידי. להקשיב.
לפעמים הייתי זורק קופה שלמה
עבודה של יום ולו רק בשביל
חיוך אחד. מבט.
שלך.
שיזכיר לי שאני חי, אדון.
אתה מבין?
לפעמים אני שוכח.
יושב בחוץ.
שעה. ועוד אחת.
כמו כלב.
ואז מגיע ילד קטן.
בחור או נערה המתעכבים לרגע.
מביטים.
בי.
ואז אדון…
השמיים מחייכים.
כי בצלם אלוקים עשה את האדם
חיוך אחד
אלוקים אני רואה
ומחייך
ויכול להודות לה'.
מהתבוננות קצרה בשיר שלפנינו אנחנו רואים כי להבדיל ממה שחשבנו זה לא הכסף, מה שמפריע לו.
לקבצן.
שהרי כמה קל היה לנו, אם רק זה מה שהוא היה רוצה.
אבל לא…
את מה שהוא רוצה דווקא כן יש לנו להעניק לו
'רק מבט אחד, חיוך.'
ממש כמונו, באחד מאותם מצבי-רוח שלא בא לנו לעשות כלום…
רק לשבת ולראות שקיעה ציורית
לעקוב אחר חמה בריקודה
נושקת אט אט לקו האופק התכול.
והכול כל כך…
פשוט. טהור.
שקט.
מגיע חודש שבט ואומר לנו, בהמשילו את האדם לעץ:
לא כך היא הדרך.
חסד לא חייב לעשות בפומבי, בפרהסיה
להפך. כמו העצים .הבריאה.
'כי האדם עץ השדה'
עץ מטבעו שקט הוא, עומד איתן.
רק משמחברים לו פעמונים כמנהג הנוצרים רועש הוא.
כמו השורות המסיימות בסיפור הידוע 'העץ הנדיב' של ש. סילברסטיין :
אֲנִי מִצְטַעֵר, יֶלֶד", אָמַר הָעֵץ, "אֲבַל לא נִשְׁאַר לִי ש
