כעס

בע"ה

שלום לך!
קודם כל, כל הכבוד לך על מה שאתה כבר עושה! זו עבודה יפה מאוד וחשובה!
אתה עושה חשבון נפש, אתה מוצא את נקודות התורפה ואתה מנסה לעשות איתן משהו- זה ממש מקסים! זו כבר נחת גדולה לקב"ה…
אני אנסה, למרות שאני לא יותר טוב בזה, לתת קצת יותר נקודות מבט ממה שכבר הזכרת.
הכעס כידוע הוא מידה רעה שצריך להתרחק ממנה מאוד. לפי איגרת הרמב"ן היא מידה רעה מכל המידות הרעות וגורמת להחטיא בני אדם. לפי הרמב"ם צריך להתרחק ממנה עד הקצה האחרון- בקיצור- אין ספק שיש מה לעבוד.
למה הם אומרים שזו מידה כל כך גרועה?
דווקא בגלל מה שאתה מתאר. אתה כבר הגעת לשלב שבו אתה רוצה לעבוד על עצמך ולא לכעוס. איתרת את נקודות התורפה, התחלת עם נשימות עמוקות, עם לספור עד 10, ו- עדין אתה מוצא את עצמך כועס… למה? – כי הכעס מעביר אותך על דעתך, הוא לוקח ממך את השכל שלך ואתה מסוגל "לעבוד עבודה זרה" (כך נאמר על הכועס- שכאילו עובד עבודה זרה) אתה מסוגל לעשות הכל הפוך מעצמך… זה שוטף אותך, זה מציף אותך, אתה נשלט ע"י היצר ולא שולט עליו.
הכעס הוא כוח אדיר. הוא כוח שנועד לתקן את המציאות, הוא כוח שנועד למגר את הבינוניות ולרצות בשלמות. אדם כועס כשהוא מרגיש שהוא תקוע במשהו, כשמשהו שהוא רוצה לא יכול להתממש, משהו תקוע, משהו לא זז (כפי שהוא רוצה שיזוז). אומרים על כהנים (זה אני…) שהם רגזנים. הכוהנים שעובדים במקדש, שהם המובחרים שבעם צריכים להיות רגזנים כי זה אמור לקחת אותם לכיוון של תיקון תמידי, לכיוון של השלמת המציאות- הם לא מוכנים להסתפק בחלקיות- הם רוצים תיקון!
ואם אנחנו מבינים שכעס הוא דבר חיובי בשורשו- אז מה נעשה עם הכעס השלילי? איך נאזן את עצמנו?
[אנחנו צריכים לעבוד על הרחבת המבט שלנו!] זו התשובה. אדם שמרגיש שהוא מתחיל לכעוס או עלול לכעוס ממשהו מסוים או ממישהו מסוים- צריך מיד להתחיל לחשוב איך להרחיב את המבט. ניתן דוגמה:
אבא שלי לא נותן לי ללכת לטיול עם כל החברה. מתחילים ויכוח ואני מרגיש שאני מתחיל לכעוס. אני חושב לעצמי: "איך יכול להיות? למה מי הוא שייקבע לי? אני רוצה לעשות מה שאני רוצה! מה פתאום הוא מתערב?". אבל בוא נשים לב למה שיש יותר עמוק בתחושות… אני בעצם חושב עכשיו שמישהו תוקע אותי, אני מרגיש מוגבל, אני מרגיש שאני לא יכול להוציא לפועל את התוכנית שלי, אני מרגיש שמשהו מסוים שאני רוצה נמצא בסכנה, כוח מסוים לא יכול להתבטא..
ומה התגובה? – כעס!!! אני מתפרץ (ח"ו) עליו וממש מאבד שליטה על כיבוד אב ואם שלי… מה קורה כאן? -שוב פעם הסתכלות חלקית… למה? – כי שוב פעם חזרתי לאותה הנקודה הצרה של המבט והחלטתי שהמוצא היחיד מזה יהיה לכעוס. מי אמר? מי אמר שהמוצא היחיד יהיה לכעוס? מי אמר שזה הפיתרון המיידי היחיד? אולי נבחר אחרת? אולי נרחיב את המבט? אולי נבין שיש פיתרון אחר לגמרי? אולי הפעם אנסה להבין שאני לא מוגבל באמת…
אני יכול שלא להקשיב לו, אני יכול דווקא להקשיב ולשמוע אותו עד הסוף, אני יכול להקשיב ולכעוס ו- אני יכול להקשיב ולא לכעוס. אני יכול לנסות באמת להבין אותו, אני יכול באמת לנסות להבין מה מפריע לו שאני אלך לטיול, אני יכול לנסות לדון איתו, אפשר למצוא הרבה פיתרונות לכל מיני בעיות שיכולות להתעורר. אפשר לכבד את דעתו. אם אני מיד כועס אני לא מאפשר לעצמי להיות קשוב ואני לא מאפשר לעצמי באמת למצוא פיתרון! שום דבר לא תוקע אותי באמת, אני לא מוגבל באמת. אולי אם אדבר בנחת מבלי לערב את רגשותיי- אולי אז אצליח תוך 2 דקות לגמור את כל העסק, גם לצאת לטיול וגם להבין שאבא רוצה את טובתי! ולאהוב אותו על זה! ואולי אפילו, אבא צודק ואני בכלל לא צריך לצאת לטיול…
כעס תוקע אותנו, כעס מצמצם אותנו, כעס לא מאפשר לנו להסתכל על התמונה המלאה, לא מאפשר לנו לבחור. ואם הוא לא מאפשר לבחור ואם הוא מצמצם- ברור שהקב"ה נדחק הצידה ע"י הכעס- פשוט הקב"ה הוא לא מצומצם…
להיפך- אנחנו מצווים להידבק בדרכיו של הקב"ה, לחשוב בגדול, לחשוב על כל האפשרויות ולא להסתכל רק על חלקם. אם למשל, גורשנו מגוש קטיף ואנחנו רוצים להתעצבן עכשיו על כל העולם, על היס"מ, על הממשלה, על הצבא ושוכחים שיש עוד אפשרויות שכדאי לחשוב עליהן אז חבל מאוד… זה לא מה שהקב"ה מצפה… אפשר במקום זה להתנהג כמו שאנשי גוש קטיף עושים- להגביר אמונה, לצאת אל העם ולהילחם מלחמת תרבות, לא להישבר, לא לבעוט בהכל…
בשביל להילחם בכעס צריך להגדיל את המבט, להרחיב אותו ולנסות לחשוב על עוד אפשרויות תגובה. צריך לנסות "להכנס לנעליים" של מי ש"מעצבן" אותי, צריך לנסות להרגיש את המציאות שתוקעת אותי ולבדוק איך אפשר להגיב אחרת…
אז פעם הבאה שאני או אתה נבוא לכעוס נדע בע"ה איך להתחיל באמת להציב אלטרנטיבה אמיתית לכעס…
בהצלחה לכולנו ואם תרצה להמשיך ולשאול- אשמח מאוד!
כל טוב,
אילן
ilancohen9@walla.co.il