לאן כל התפילות שלי נעלמו??

שלום מאי, איך את מרגישה?
את יודעת, לא הרבה אנשים מצליחים לכתוב או להעביר ולו גם קצת מהלבה הרותחת הזו, שפועמת בהם פנימה.
לפעמים המילים נראות לנו…מוגבלות מידי,אפורות, נטולות חיים ואילו הכאב…
אין סופי, נצחי,כל כך עמוק.
אבל את, במכתב שלך, בסיפור חיים הזה…הפכת את הכאב למשהו מוחשי, כמעט ואפשר לגעת בו.
אני יודע שאחרי מכתב כזה, זה יהיה די מוזר לכתוב שבכל זאת אני שמח על כמה דברים, אבל זה פשוט נראה לי חשוב מידי בשביל לוותר.
לא יודע עד כמה עד עכשיו פתחת את הדברים,דיברת עליהם, עמדת מולם, אבל ראיתי שגם את ברוך ה' מודעת לחשיבות הדברים, לכמה חשוב לפתוח, לפרוק, לשתף, לא לשמור בבטן.
אחרי כל מה שעברת, פתאום מצאת את עצמך הרבה יותר בוגרת,מנוסה נפשית.
ואפילו אף אחד לא טרח לשאול אותך אם זה בכלל מתאים לך.
אולי בא לך במשך כל התקופה הזו, של אחיך והמלחמה במחלה להיות פשוט כמו שאר החברות שלך, לעשות שטויות, לשקוע בהם, להיות ילדה.
ועדיין, אחרי הכול את רק בת 15. עוד מעט.
רק ילדה.
כתבת גם:
'אני יודעת שאסור לשאול שאלות…פשוט להאמין'.
אני לא מסכים איתך,
מותר לשאול שאלות,מומלץ לשאול שאלות!
אנחנו לא חיים במאה החמש עשרה תחת החוקים של הכנסייה…
פגעו בך, כואב לך, את לא מבינה למה, תשאלי ותשאלי שוב…עד שתקבלי תשובות!
עד שהלב שלך יקבל תשובות!
לא לשמור בבטן, לחוש לא בנוח…לא עשית שום דבר רע לאף אחד.
אני עדיין די…המום, מהמצב שלך, מהאמונה שלך, מהכוחות שלך.
אנשים שכחו איך קוראים להם על הרבה פחות מזה, הרבה פחות.
ואת, ילדה בת 15, באה ופשוט נותנת לכולם שיעור, על איך הדברים אמורים להראות ואני יכול לדבר לפחות בשם עצמי
ומאיפה בכלל יש לך עוד את הכוחות לחוש אשמה?
מסתבר שהקב"ה לא סתם בחר בך כדי שתמחישי לנו, כמה כוחות יכולים להיות בבן אדם.
עכשיו מאי, אני רוצה שנחשוב ביחד על כמה דברים, נקודות
אני בטוח שחשבת על המוות. אפילו הרבה.
לאן אח שלך הלך.
רגע אחד הוא היה כאן, איתך, יכולת לחוש אותו, לגעת בו…ו…אחר כך, פתאום…
נכון, אנחנו יודעים ורוצים להאמין שיש ריבונו של עולם, שיש הקב"ה, אבל זה כל כך קשה.
לא פייר!
את היית איתו, עם אח שלך. הכרת אותו. את יודעת שזה לא הגיע לו
'ואהבת את ה' אלוקיך', איך, אלוקים שלי, איך אפשר לאהוב אותך אחרי דבר כזה?
כמה שהיית רוצה, לאהוב אותו, להרגיש אותו אבל…במקום לב, יש לך חלל ריק. חור שחור.
אז אני רוצה שקודם כל תדעי, שכל מה שאת עוברת עכשיו, כל ההתמודדות הזו שלך ואני אומר את זה בתור אחד שמביט מהצד, אחד שמכיר אותך דרך המכתב הזה…היא לא במונחים של בסדר, טבעית, נורמלית.
היא פשוט מדהימה,אצילית!
ואת תקחי את כל הזמן שבעולם, בשביל לבכות, להבין, להקשיב לעצמך,לראות.
אם אני אחזור רגע לשאלה שלי, אז אני שואל אותך, ניסית פעם לחשוב איפה אח שלך נמצא עכשיו?
נכון, אנחנו תמיד אומרים מושגים שלא אומרים לנו כלום:
עולם הבא, גן עדן, שמיים…זה לא אומר לנו הרבה, בטח לא ללב שלנו שמרגיש בעיקר את מה שהוא רואה.
אבל אני רוצה שבאמת תחשבי על זה, אם הייתי אומר לך, שתוכלי לדבר לכמה דקות עם אח שלך, מה המילה הראשונה שהיית אומרת לו:
'איפה אתה?'
'איך אתה מרגיש?' 'הכול…בסדר?'
'אני כל כך מתגעגעת…'
תמיד אנחנו מסתכלים על כל הצדיקים האלה, האר"י הקדוש, הבעל של טוב,מלאכים כבני אדם
והנה, על ר' זושא מאניפולי אחיו של ר' אלימלך מליז'ענסק מסופר שבמשך שבע השנים האחרונות לחייו לא ירד ממיטתו, חי בייסורים, כי הוא רצה לקבל אותם באהבה.
והסיפור שלך מוכיח שאנחנו ביו"כ צריכים לבקש סליחה גם מעצמנו
זלזלנו בעצמנו, בדור שלנו,כי מסתבר שבכל זאת היינו ראויים לנשמה גדולה כמו אח שלך שתהיה איתנו.
כמו שכתבת: 'ותמיד היה אומר ששום דבר לא שלנו, רק של אבא שבשמיים…'.
אבל מבינה?
אנחנו אף פעם לא הרגשנו את זה בצורה הזו.
מבחינתך, מבחינתי, גן עדן, כיסא הכבוד, עולם הבא, אלו מושגים, מילים, לא היינו שם, אין לנו מושג על מה מדובר.
ואז…פתאום כשמעמידים אותנו במבחן החיים, אחד מול השני, זה פשוט אבוד מראש.
נכון, העולם הזה כמו שכותב ה'מסילת ישרים' משמש כהכנה לקראת העולם הבא, הוא עולם חולף, זמני,אבל מה לעשות שאנחנו חיים כאן ולא שם…?
אנחנו יודעים שיש הקב"ה ושהוא לא הלך לשום מקום, אבל עדיין קבוע שאנחנו רואים סכנה הלב שלנו יוצא החוצה, אנחנו מתחילים להזיע, למה?
או שיש אלוקים או שלא ואם יש אז למה אנחנו מתנהגים ככה?
אלא שעל זה אמר ר' יחזקאל לוונשטיין, המשגיח של ישיבת מיר:
יש לצפצף אמונה ויש לחיות אמונה…
מהמעט שהספקתי להכיר אותך, את כנראה שייכת לאותם אנשים שבאמת מצפים מהם בשמיים לחיות אמונה!
מה הוא היה עונה לך אח שלך?
שהוא נמצא שם עם ר' זושא, ועשרת הרוגי מלכות שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן,קרוב קרוב לקב"ה…
כי גם הוא לא התבלבל…
ידע בדיוק מה לענות.
ילד קטן, עם נשמה של אדם ענק!
חשבת פעם על המושג נשמה?
ראית אותה?
הנשמה לא הולכת לשום מקום, זה רק הגוף…העטיפה…
לאח שלך אין דבר יותר טוב מאשר המצב שלו עכשיו..
"צדיקים במיתתן קרויין חיים רשעים בחייהם קרויין מתים"
חיים? אבל למה, הם לא כאן?
אלא שכנראה אנחנו צריכים לחשוב מחדש על משמעות המושג 'חיים'…
חיים לא במשמעות של להתקיים, לאכול, לשתות…
אלו לא חיים…אלו תיאורים של חיות.
חיים במובן של משמעות, נצח, חיבור למשהו, אינסוף…
לא אני ולא אף אחד אחר יודעים כמה פעמים היית שם, עם עצמך,איתו.
לבד.
התפללת. ביקשת.
כמה רצית, האמנת, היית נותנת הכול ובסוף….
כמה כאב יש במילים האלו שלך:
'לאן כל התפילות נעלמו'?
נעלמו?
נכון,את לא יכולה לחוש אותם, לגעת בהם, לראות אותם…כאן, בעולם הזה, עולם מלשון העלם, שקר, נסתר…
אבל שם, בעולם האמת (חשבת למה הוא נקרא אמת?) שם הם נמצאות.
כל דמעה ודמעה שלך, נעולות, שמורות לא על ידי חברת שמירה…
אלא ע"י הקב"ה בעצמו! שסופר ומונה אותם כמו יהלומים,כל דמעה ודמעה…
כי מה כבר יש לו בעולם הזה? כמה נחת רוח יש לו בעולם, מלבד רגעים כאלה?
עומד השטן ומקטרג:
תראה כמה טומאה? כמה צער הם עושים לך? לא סופרים אותך בכלל…
והדמעות שלך מאי, שוטפות את הטענות שלו.
חשבת כמה פיגועים נמנעו רק מהתפילות שלך?
אז נכון, התכוונת שאח שלך יחלים ולא חשבת בדיוק על הפיגועים אבל מי יודע, איזה קידוש ה', איזה רעש עשית שם.
אני רוצה שבאמת תחשבי על המשל הבא:
תינוק קטן, שברירי, היצור הכי מדהים בעולם…מתחיל לבכות,להשתעל…
ואז את רואה דמות, אין לך מושג מי זו בכלל, ניגשת אליו,עם חפץ חד, ארוך,
ומתחילה פשוט לדקור אותו….
את ישר חושבת:
'רוצח! מפלצת!!! מה אתה עושה? איך אתה יכול?
למה אתה הורג אותו?'
אבל אז, את מתקרבת עוד יותר, עוד קצת ואת רואה על אותה דמות, תג, קטן ובוהק שרשום עליו:
'פרופסור אייזנברג, מומחה לרפואת ילדים'
לא רק שתירגעי, אלא שתפצירי בו שיעשה משהו, כי את יודעת שהוא יודע מה טוב לתינוק….
ואז את ממשיכה לשאול ובעצם מגלה שהתינוק הזה?
הוא בכלל הבן שלו. של הפרופסור…
אין דבר כזה מחלת סרטן!
זה לא שיש לנו את הריבונו של עולם ויש את מחלת הסרטן.
הכול הכול הכול זה קודשא בריך הוא. לית אתר פנוי מינה.
למה אח שלך קיבל בכלל סרטן?
ואני יודע שזה נשמע זוועתי, כי מי אני ומה אני שאני אשב פה ואתחיל להקליד בכזו קלות משפטים כאלה,
מבחינתך אלו חיים, עולמות…
אבל…באמת איך שלא תסתכלי על זה,
לפני שאח שלך, הנשמה שלו ירדה לכאן, חשבו טוב טוב מה יהיה איתו.
למעשה בכל שניה ושניה הוא היה עטוף בידיים של הקב"ה…
אנחנו לא יודעים חשבונות שמיים, אין לנו כלום…
אבל דבר אחד אנחנו כן יודעים.
הוא שם, הוא קיים, והוא אוהב אותנו…
אז למה לעזאזל זה כל כך קשה?
כי התרגלנו לחשוב ולהכיר רק את מה שאנחנו רואים מול העיניים שלנו.
לא השבנו ללב. לא חיינו את זה.
אח שלך חי במובן הכי גבוה ואמיתי שיש.
אני יודע שאת היית מוותרת עכשיו בכיף על כל הדימויים האלה, רק שיהיה כאן שוב פעם לידך…
אבל אני באמת רוצה שתחשבי על זה.
על המושגים האלה.
ואני מניח שאם הוא היה יכול לומר לך משהו…אז הוא היה רוצה נראה לי שבאמצעות זה שהוא נמצא עכשיו קרוב לאבא שלו, שלך, לקב"ה…באמצעות זה תתחזקי יותר. תתקרבי יותר. תחושי את הקב"ה יותר.
עוד מעט מגיע ראש חודש אלול.
באחד מהקטעים הכי חזקים של התפילה אנחנו אומרים:

"אדם יסודו בעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו.
משול כחרס הנשבר. כחציר יבש. וכציץ נובל. כצל עובר.
וכענן כלה. וכרוח נושבת. וכאבק פורח. וכחלום יעוף`"

יש כאן מעין הודאה, רגע של התפכחות.
כולנו רוצים לחיות כאן בנוחות, עובדים קשה בשביל תואר, הופכים טפל לעיקר ועיקר לטפל.
אבל ברגע אחד, מתי שכל הקלפים מונחים שם על השולחן, גם אנחנו יודעים ויודעים טוב מאוד מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים.
ממילא הכול הולך לעבור.

"ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה, ורהבם עמל ואון, כי גז חיש"

לא, לא באנו לכאן בשביל להתקיים.
הקיום האמיתי שלנו, הנשמה שלנו הייתה קיימת לפני כן, והיא גם תהיה קיימת אחרי כן.
כמו הסיפור המפורסם על ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, ה'חפץ חיים' שדר בדירה פשוטה, עלובה,וענה לאותו גביר ששאל אותו בהפתעה:
'הייתכן שהרב גר במקום כזה?'
'ואיפה אתה גר?'
ענה לו הגביר
'אני? אני גם גר בבקתה קטנה..'
'נו…' המשיך ה'חפץ חיים' 'אז מה אתה רוצה ממני?'
'כן כן הרב…' ענה הגביר 'אבל אני זמני כאן…הבית האמיתי שלי נמצא במקום אחר לגמרי…'
'גם אני זמני כאן…' ענה ה'חפץ חיים'
תלכי פעם לבית של פוסק הדור, הרב אלשיב שליט"א ותראי באיזה דירת חדר הוא גר.
באיזו דירה גר ר' אריה לוין…
הם, הם ידעו…

כל השאלות האלו מאוד קשות.
למה הייתה שואה, למה ילדים קטנים נשרפו, למה יש בכלל את המחלקה הזו של הסרטן….
אבל הם קשות והם יהיו קשות כל עוד לא ננגב את העדשות שלנו.
את תחזרי להאמין,ואת בעצמך תראי אי"ה שהדברים יראו לך בצורה שונה.
אנחנו לא משחקים בהצגות, אף אחד לא מלאך.
זו הסיבה שאנחנו לא מברכים 'ברוך הטוב והמטיב' אחר המוות כי אנחנו מודעים לקושי שבדבר.
אבל נראה לי שאת חייבת את זה לעצמך.
תחשבי על זה, תעכלי…
יש לך את הכלים להכיל, להשיג את האמונה בצורה הכי גבוהה שיכולה להיות.
רכשת אותם בזכות, בכאב, בדמעות.
אמונה שחושבת על הקב"ה בכל רגע ורגע…
אל תלחיצי את עצמך, אל תמהרי…לאט לאט…
זמן זה לא רק מילה.
הייתי באמת יותר משמח לשמוע מה את חושבת, ואם תרצי נראה לי שזה יעשה לך רק טוב להיות בקשר עם אחת מהמשיבות שלנו…
שתהיה לך בינתיים התמודדות יותר קלה…ובשורות טובות.
שבת שלום.

אבינועם
avinoam811@gmail.com