לא אוהבת את פסח

טל שלום,
לא כתבת מדוע את לא אוהבת את פסח ולכם קצת קשה לעזור לך… אבל בע"ה נברר קצת את ענין פסח ואז תוכלי להזדהות איתו יותר, ומתוך אותה הזדהות אולי גם תיהני ממנו.

אפשר לקרוא לפסח "יום ההולדת של עם ישראל". למה דוקא פסח? הרי הגמרא (ראש השנה י:) מביאה מחלוקת תנאים שהאבות נולדו בתשרי או בניסן (מלבד יצחק שאכן נולד בפסח)?! לכן חשוב לדייק ולומר ש[עם] ישראל נולד בפסח, ביציאת מצרים. כזכור, יעקב ובניו ירדו למצרים כמשפחה: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א). משפחה, אפילו של יעקב אבינו, זה דבר פרטי ומצומצמם. לעומת התיאור המשפחתי של הירידה למצרים, כמה פסוקים אחר כך התורה כבר מדברת במושגים אחרים: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף: ויאמר אל עמו הנה [עם בני ישראל] רב ועצום ממנו" (שמות א, ח-ט). כלומר, לאחר כמה דורות המשפחה הופכת לעם, והמאבק הוא של עם מול עם, ("ויאמר אל [עמו] הנה [עם] בני ישראל…"). בשלב זה מתחילות הבעיות. אפשר להבין את האיום שפרעה חש בצורה שטחית, שמיעוט גדול הוא יותר מסוכן ממשפחה קטנה. אבל כשמסתכלים על הדברים לעומק, נגלה שמהות חייו של עם ישראל היא שמאיימת כל כך על פרעה, ולכן הוא כל כך מתנגד ליציאתם של בני ישראל. פרעה מבין שכשהוא יאפשר לעם ישראל לתת ביטוי למהותו, הוא [בהכרח] גורר את נפילת תרבות מצרים, שכמו פירמידה – בנויה על ניצול מחפיר של רבים על מנת לאפשר את סגנון החיים של מעטים. אותה תרבות של "סוס ורכבו", שמקדשת את החומר על פני המוסר, שבה שולט מלך בשר ודם הרואה בעצמו אלוה, לעולם לא תוכל לדור בכפיפה אחת עם עם שכל מהלך חייו הוא תיקון המציאות לעומק, יצירת ציבור קדוש על פני אליטה "קדושה", וגילוי שם ה´ בעולם, שאינו מתגלה אלינו חו"ח כבשר ודם.

ואולם, עד כה דברתי על השעבוד. קל להבין מבחינה דמוגרפית שבני ישראל הפכו לציבור גדול במהלך גלות מצרים. אז למה יציאת מצרים היא יום ההולדת של עם ישראל?

אפשר לדמות את המצב להריון ולידה. במהלך ההריון העובר הולך ומתפתח, אך כל זמן שהוא בבטן אמו הוא אינו בשל עדיין להתמודד עם קשיי העולם, למרות קיומו הפיסי. כאשר הוא נולד הוא כמובן לא כשיר לגמרי להתמודדות שלמה עם המציאות, אך בכל זאת יש כאן מדרגה נבדלת ממדרגתו הקודמת, קיומו הוא עכשיו [עצמאי.] גם ע"פ ההלכה חייה של האם קודמים לחייו של העובר, כלומר במידה מסוימת הוא טפל לה, אך לאחר שהוא נולד כמובן לא עושים את החילוק הזה. אם כן, כאשר עם ישראל גילה את עצמאותו, הוא ממילא גילה את הייחוד שלו, את העובדה שהוא לא קבוצה אתנית של עבדים שנועדה לבנות את האימפריה המצרית, אלא ציבור בעל כיוון משלו שאותו עליו להוציא לפועל בצורה המיוחדת לו. אותו כיוון הוא התורה, והצורה המיוחדת היא חיי מצוות. אם נמשיך את ההקבלה לתינוק, נראה כי ברית המילה של תינוק ביום השמיני לחייו, שבוע ויום, ואצל עם ישראל, קבלת התורה התרחשה ביום החמישים ליציאת מצרים, שהם 7 שבועות ויום. הדרך בה התרחשה יציאת מצרים מהווה גם היא סמל לעצמאות אמיתית. שכן אף על פי שפרעה הסכים לשחרר את העם בלילה, בני ישראל לא יצאו כגנבים במחתרת אלא בצהרי היום, אולי כדי להודיע שיציאתם אינה תלויה ברצונו.

אחת הנקודות היפות ביותר שעולה בשלב הזה היא מצווה אחת שכיום לצערנו אין לה משמעות מעשית עבורנו: בעצם ההכנות ליציאה הגדולה ממצרים, ה´ מצווה על משה ואהרון על מצוות קידוש החודש (החובה על בי"ד לקבוע כי החודש החדש נכנס), המצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל. וכי הוא לא יכל לחכות למעמד הר סיני? מה כל כך מיוחד במצוה הזאת שברגעי השיא של הופעת ה´ בעולם מאז בריאתו, דווקא אז צריך לצוות על משהו כל כך טריוויאלי? ובכלל, מי צריך בי"ד בשביל זה?! הרי החודשים נקבעים ע"פ מולד הירח, המחזור שלו הוא טבעי וקבוע לחלוטין ואפשר לצפות אותו עד סוף כל הדורות בדיוק של שניות, לא צריך בי"ד ולא צריך עדים, מספיק דף ועט והעניין מסתדר.
לעניות דעתי, יש כאן מסר על מהותו של עם ישראל ותפקידו המיוחד. במצוה הזאת מתגלה כי הקודש מתגלה על ידינו ובאחריותנו, עד כדי כך שאפילו אם בי"ד טועה, החודש חל ע"פ קביעתו. עם ישראל מגלה בחייו הארציים שאפשר לחיות חיים אלוקיים, קדושים, לבטא את רצון ה´ אפילו בדברים כל כך טריוויאליים שהם אפילו קבועים. העובדה שחוקי הפיסיקה קבעו שהירח מסובב את כדה"א בקצת יותר מ-29 וחצי ימים, אינה מחייבת אותנו בשום מצוה. מולד הירח לא יגרום לנו להקריב קרבן מוסף של ראש חודש. מי שקובע זה [אנחנו,] ע"י חכמינו. השינוי במציאות לא משנה – רק כשבי"ד רואה אותו יש לו משמעות רוחנית. וע"פ הקביעה הזו של בי"ד נקבעים עניינים חמורים ביותר, כמו אכילה ביוה"כ ואיסור חמץ בפסח, שהם קבועי תאריך ותלויים בקידוש החודש של בי"ד. בנושא זה אומרת הגמרא (ברכות מט.), ששואלת כיצד יכולה ברכה להיחתם בשתי עניינים שונים: "מקדש ישראל והזמנים – ישראל דקדשינהו לזמנים" (ישראל שמקדשים את הזמנים). כלומר אין כאן שתי עניינים שונים, [קדושת הזמנים נובעת מקדושת ישראל, שנובעת מקדושת רבוש"ע,] שהוא אמר והיה העולם והירח וחוקי הפיסיקה.
הבנת הנקודה הזאת היא הבנה למעשה של תפקידו של עם ישראל, ולכן דווקא בדקות האחרונות של גלות מצרים, רגע לפני אותה יציאה אדירה לחירות, הקב"ה אומר לנו בצורה החדה ביותר מי אנחנו: אנחנו מקדשי הזמנים, מקדשי החומר האמיתיים, מקדשי העולם הזה, מופיעי רצונו – ורק עכשיו, כשאנחנו עם ולא רק משפחה, אפשר להתחיל במילוי החובה הגדולה הזאת.

פסח נועד להזכיר לנו את השעה הגדולה הזאת, את ההופעה הראשונה שלנו בתור עם. באותם רגעים מדי שנה, אנחנו נזכרים ומזכירים לעצמנו ולבנינו מי אנחנו, מה אנחנו, בשביל מה אנחנו כאן ומאיפה הכל התחיל. ובאותם רגעים אנחנו אוכלים מצה – שהיא בדיוק כמו לחם חוץ מהעובדה שהיא לא נפוחה, בלי אויר, לא הספיקה עדיין להחמיץ, כמו אבותינו בשעה שיצאו ממצרים. המצה מזכירה לנו מי אנחנו בלי כל הקישוטים מסביב. לשבוע אחד מתמקדים בעיקר, עד שכל מה שטפל, חמץ, הוא אסור. וכשזוכרים מה העיקר, אפשר גם ליהנות בשאר השנה מכל מה שמסביב, בלי לנתק אותו ממקורו.

מקווה שעזרתי, זה המעט שאפשר במדיום הזה. יש ספרים רבים וטובים על פסח: יש ספר של הרב אבינר על החג, הגדות מבוארות, ספר התודעה, שיחות הרצי"ה, ועוד רבים וטובים שאיני מכיר.

חג שמח,
יואב.