שלום…
אני לא יודעת כל כך מאיפה להתחיל ואני מרגישה קצת הולכת לאיבוד בתוך כל זה, אבל.. ככה-
השנה מכניסים אותנו להדרכות.
האמת היא שכבר מזמן חלמתי להדריך את שבט הרא"ה, והייתי בטוחה שיכניסו אותי לשם, בטוחה במליון אחוז, חלמתי על פעולות פתיחה, על שיחות לתוך הלילה, על לשיר לקב"ה עם גיטרה ביחד איתן, על לשנות את העולם, על להכניס אותן להדרכות…
מהבנים היה די צפוי את מי יכניסו אליהם, ודמיינתי איך אנחנו יושבים ביחד ומכינים צ'ופרים למחנה סיירים, איך אנחנו ממיינים, מי ידריך בכל מקום…
וזה היה כיף לחשוב על זה…
אני לא מאוהבת בו או משהו, באמת שלא!
אבל הוא אחד היותר רציניים בשבט, אחד שבאמת אפשר לדבר איתו…
והוא לא בקטע של לדבר עם בנות, והאמת היא שאני גם לא כזה בקטע של ללכת לדבר עם בנים, היי ביי, לא יותר מזה, אבל חשבתי שאם נדריך ביחד את שבט הרא"ה זה יהיה פשוט… וואו. גן עדן, 5 כוכבים, מי צריך יותר מזה? לא בשביל שנהיה חברים וגם לא בשביל שהוא ילווה אותי הביתה בשלוש בלילה ואני אחייך לו תודה כזה והוא יחייך לי ויגיד, "בכיף", ובאמת, שום דבר בסגנון הזה, אבל פשוט כדי… לפתוח לעצמי פתח לבנאדם רציני… הוא אחד היחידים שאני מכירה שאין לו שטויות בראש ויכול להבין דברים קצת יותר עמוקים ממשוואות במתמטיקה, עם כל הכבוד אליהן, ויש כבוד..
ואז…
לא נכנסתי…
במקומי נכנסה אחת החברות היותר טובות שלי…
וזה.. התפוצץ לי בפנים!
בבום כזה!
וגם ככה זה היה כואב…
אני הולכת להכנס עוד שבועיים לסניף חוץ שהחניכים שם הם בעיקר עולים, ובעיקר מאתיופיה, שצריך להוציא מהרחוב…
בהתחלה לא רציתי להדריך שם..
פחדתי שזה יהיה קשה מדי…
בסוף החלטתי ללכת על זה ולתת לזה צ'אנס…
ואז יום אחד..
היא מתקשרת אלי…
עושה לי, "תקשיבי, יש לי עכשיו פעולת פתיחה אבל יש כמה דברים שעוד לא הספקתי להכין, את יכולה לבוא עכשיו לסניף ולמלמל להן, לחניכות שלי, משהו בערך עשרים דקות על כמה שאת שמחה שאת מדריכה שלהן ופקה פקה, אולי תעשי איזה משחק היכרות או משהו…
ואני כולי…
"כן בטח אין בעיה..,."
בטח…
שום בעיה…
היא בכלל לא ידעה כמה שזה כואב לי, כמה שבא לי לבכות!
אז באתי לסניף ואמרתי להן איזה משהו…
ואז פתאום זה עלה…
הדמעות…
כמעט נחנקתי…
אני לא אמורה לבכות מולן..
ואז היא מתקשרת אלי ואומרת "תכניסי אותן לס
שלום וברכה.
לפני הכל אני מתנצלת על האיחור. עניתי כבר לפני כמה ימים אבל לא הצלחתי לשלוח את התשובה. סליחה.
קראתי את השאלה שלך והרגשתי שאת מאוכזבת מאוד. אני בהחלט מבינה את האכזבה שלה. זו הרגשה מאוד סבירה ממקרה כזה-שתכננת וחשבת וציפית ובסוף מה שרצית לא הגיע.
תנסי לחשוב קצת: ממה בעצם את מאוכזבת? מכך משלא נכנסת לשבט הרא"ה? מזה שלא נכנסת עם אותו בן שחשבת שתכנסי איתו? נראה לי שחשוב מאוד שתעשי את הבירור הזה עם עצמך. אם תדעי מה בדיוק מפריע לך, יהיה יותר אפשרי לראות מה עושים עם זה.כדאי שתחשבי על זה ותחזרי אליי עם תשובות ואז נוכל ביחד לראות מה בדיוק עושים עם זה.
בנתיים, אני אכתוב לך כמה דברים כלליים כי אני לא יודעת בדיוק מה מציק לך. ואם תכתבי לי שוב ותגיבי על מה שכתבתי אוכל, בעז"ה, לכתוב לך תשובה יותר רחבה ושמתאימה [לך].
אכזבה נובעת, פעמים רבות, מכך שאנחנו בונים לעצמנו בדמיון מהלכים שלמים של מה שהולך לקרות, ואיך בדיוק זה יהיה ומה נעשה. אבל במציאות לא הכל קורה כמו שתכננו ואז אנחנו מתאכזבים שהמציאות היא לא כמו שציפינו ורצינו שתהיה.
כשיש דבר כלשהו שאנחנו חושבים שנכון שיקרה עלינו לעשות כל מה שאנחנו יכולים לעשות לשם כך. אבל לאחר שהדבר כבר נעשה (בין אם זה כפי שרצינו ובין אם) לא כפי שרצינו, צריך לדעת שהקב"ה מכוון את הדברים כמו שצריך, והתפקיד שלנו בשלב הזה הוא לראות איך בתוך מה שקרה (למרות שרצינו אחרת), בתוך המציאות הקיימת-אנחנו פועלים הכי טוב שאפשר ועושים כל מה שאנחנו יכולים כדי להצליח בזה. כל מה שה´ עושה-לטוב הוא עושה. בעז"ה את עוד תראי שיצא מכך הרבה טוב. אני נזכרת עכשיו שגם לי היה שבט שחלמתי להדריך ודמיינתי הרבה איך יהיה ומה אני אעשה עם החניכות שלי. ו(כפי שאת בטח מנחשת…) קיבלתי שבט אחר. אז השתדלתי, למרות האכזבה לעשות הכי טוב שאני יכולה, וב"ה, די מהר הצלחתי להבין שזה באמת טוב. ואחרי עוד זמן גם הבנתי למה היה לא טוב אם הייתי מקבלת את השבט שיותר רציתי.
יש לך עכשיו תפקיד חשוב מאוד בסניף עולים, ואת יכולה, בעז"ה ה´ ממש להצליח. חבל שתבזבזי את האנרגיות שלך בלהצטער על כך שלא קיבלת מה שרצית, אלא תראי איך מתוך זה את מתקדמת ומקדמת את החניכים ש[זכו בך].
אחת המורות שהיתה לי אמרה לנו בהרבה הקשרים: [אם קיבלתי את מה שרציתי-אשמח, ואם לא-אצמח]. לא תמיד אנחנו מקבלים מה שאנחנו רוצים, אבל אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מתקדמים מתוך מה שקורה.
אשמח לשמוע ממך עוד ומתוך מה שתכתבי לענות יותר בפירוט.
ברכה והצלחה.
חודש טוב ושמח.
חיה.
haya656@shoresh.org.il