לפני כחודשיים נכנס השבט שלי להדרכה.. כולם התרגשו וזה היה הנושא העיקרי בסניף ובכלל.. הבעיה היחידה היא שלא נכנסתי להדרכה.. ואני באמת (בלי לחוש!!) חושבת שיכולתי לתת המון מעצמי לחניכות ולכל מקום שהלכתי הרבה אנשים שמכירים אותי (הייתי גם מדריכה בעוז קודם) היו בשוק שאני לא מדריכה והכי מבאס זה- שכל (!!) החברות שלי נכנסו להדרכה חוץ ממני. לא אמרתי כלום למדריכות ולא דיברתי איתם על זה ואפילו לא הראתי להם שאני מבואסת כי חשבתי שלא מגיע להם הם באמת מדהימות ואני אוהבת אותם ויכול להיות שהם טעו.. קורה.. אבל עכשיו אני לא יודעת אם זה היה הצעד הנכון כי בגלל חודש ארגון אני שמה לב שהחברות כבר כמעט ולא מדברות איתי וזה כבר ממש פוגע לא לדבר על זה שאני מרגישה פשוט מרוקנת, שאין לי מה לעשות… אני לא סובלת את המצב הזה.. מה לעשות??? ובאמת המון המון תודה רבה על כל העזרה זה פעם ראשונה שאני מספרת את זה למישהו..
שלום שואלת יקרה.
ואני לא סתם אומר יקרה כי השאלה שלך כ"כ נגעה לי ללב, כ"כ החזירה אותי לכיתה י'… פתחת לי הרבה פצעים. ואני אענה לך עם כל הכנות ומכל הלב!
גם אני בתחילת כיתה י' הייתי בטוח שאכנס להדרכה והופתעתי לגלות שלא. הייתי המום, בשוק. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. באמת שהיה קשה ולא פשוט. גם אני לא חש את עצמי מידי, אבל עם יד הלב מאוד התאימה לי ההדרכה. כל הסניף היה בשוק לא הכניסו את אריק להדרכה, כולם תהו על ההחלטה, דיברו עם המדריכים שלי, עם הקומונרית… קיצור בלגן שלם אבל בסוף, לא נכנסתי. הייתי מבואס, עשיתי פרצופים ולא באתי לסניף איזה שבת שתיים. לא יודע בדיוק מתי היה השינוי ובעקבות מה הוא נהיה אבל באיזשהו שלב הבנתי שלא בוכים על חלב שנשפך והחלטתי שאם לא הדרכה ממש אני עדיין יכול לפעול בסניף לא פחות מחברים שלי שכן נכנסו להדרכה.
קודם כל התחלתי להתעניין מה הולך עם חברים שלי שכן נכנסו, ניסיתי לעזור להם, לתת להם מהידע שלי. עזרתי להם בבניית פעולות וצ'ופרים. ניסיתי לדבר מדי פעם עם חניכים שלהם ולהגיד להם מה עובר להם בראש וככה בעצם עזרתי להם הרבה בהדרכה שלהם. בנוסף החלטתי על פעולות ערב שבת לשבט הרא"ה. לקחתי על עצמי להעביר להם פעולות בנושאים שונים בדרך כלל המדריך לא נוגע בהם. נושאים כאלה אפורים. אז בשיתוף עם המדריכים שלהם, שהם חברים שלי, ובשיתוף הקומונרית העברתי להם פעולה כל ערב שבת. זה ממש נתן עומק לשבוע שלפני ואחרי, זה השאיר אותי מחובר לחניכים ולסניף. זה נתן תחושת סיפוק שאם לא הכל אז לפחות חלק.
תראי, המצב שלך עכשיו לא נעים. ומי כמוך יודעת. אבל אסור לך לשקוע במרה שחורה. את חייבת להתעשת ולצאת מזה. בשבילך! אני בטוח שבסניף שלך יש עוד מיליון ואחת אלף פרויקטורים שאפשר לקדם אותם ולחזקם. אני יודע שזה לא כמו הדרכה ושזה לא מה שאת רוצה. ואין לך עניין בפרסי תנחומים… אבל זה המצב כרגע ואת חייבת להחליט מה את עושה. נשארת למטה, בוכה עצובה ומרוקנת או שאת עולה למעלה ונותנת מעצמך במקומות אחרים ולא פחות חשובים.
את נמצאת כרגע בצומת דרכים החיים שלך. החלטה מה לעשות מכאן והלאה! לעלות למעלה ולפרוס כנפי נשרים או לצלול לתוך חיים אנוכיים ומרוקנים.
אל תפגעי מחברות שלך שלא מדברות איתך, זה לא מרוע. הם אוהבות אותך, פשוט הם עסוקות כרגע בחניכות שלהן שצריכות תשומת לב. תעזרי להם וככה תוכלי להיות איתם, להרגיש כמו מדרכיה וגם תהני! שלוש דברים בעשייה אחת (ממש ביצת הפתעה של קינדר J).
אני מבין את תחושת הריירנות, אל תוותרי לעצמך! קומי ותעשי, לצערנו יש מספיק מה לעשות לעם-ישראל. איסוף מזון, בתי חולים, ביגוד חם לחורף, לשמח זקנים, גרעיני נחשון, גיבוש חבריא ב' וכו'…
אל תשמרי דברים בבטן, תוציאי הכל! דברי עם ההורים, מורים, חברות קרובות, את מוזמנת גם לכתוב לי אם תרצי, לא משנה עם מי, זה חשוב לדבר. באמת.
ובעיקר – אמונה שהכל לטובה. גם אם קשה לראות איך. כי לפעמים ממש לא טוב לנו, אבל אם מאמינים שיהיה טוב, אז בדרך כלל גם רואים את הטוב!
לסיום,
אני לא מרגיש שיש לי מה לעודד אותך שזה שלא נכנסת לא אומר עלייך שום דבר רע כי אני מרגיש שאת מודעת לעצמך וליכולת שיש לך גם אם המדריכים שלך לא רואים את זה. את יודעת מי את ומה את שווה-אז בלי סרטים של מודעות עצמית! דברים שרואים מכאן לא רואים משם!
תמשיכי לפתח את עצמך ואת הכישורים שלך ומי יודע מה העתיד טומן לך בהמשך… ? ? ?
אחרי שנה הכנסתי את עצמי להדרכה בסניף חוץ, הדרכתי את שבט לביא. בדיעבד לא הייתי מוותר עליהם בעבור שם שבט בסניף המקור שלי. (הכל לטובה או לא?!)
אני מחכה לתגובה ממך,
אריק.
ofarik@gmail.com
