"לא יכולה לראות יותר מוות"

שלום לך מור!
סליחה שלא קיבלת מענה על השאלות הקודמות. כנראה משום מה הן לא הגיעו, אולי כדאי שתשלחי אותם שוב.
פטירה של אנשים קרובים וצעירים היא באמת ארוע קשה. קודם כל, אני רוצה לאחל לך מכל הלב שלא תדעי עוד צער!
את לא צריכה להרגיש רגשות אשמה. להיפך, כל הכבוד לך שאת רוצה להתחזק באמונה ושאת לא מוותרת! דעי לך שגם הנביאים באו אל ה' 'בטענות', כמו ירמיהו ששאל למשל 'מדוע דרך רשעים צלחה, שלו כל בוגדי בגד'? ואני שמעתי כמה פעמים את הרב מרדכי אליהו שליט"א זועק מקירות ליבו מדוע יש פיגועים. העיקר הוא שלא באים מתוך רצון לכפור, אלא מתוך רצון להפנות אל כל הרגשות שאנו מרגישים – כלפי אבא שלנו בשמים, ששומע איתנו ושאיכפת לו מכל מה שאנו מרגישים. נכון שלקב"ה יש מבט 'קצת' יותר רחב מאיתנו, ולכן לא תמיד מה שאנחנו מבקשים – מתמלא, אבל אמרו חכמים שכל דמעה ודמעה שאנו בוכים לפני הקב"ה מונחת בבית גנזיו, ומכאן נלמד שגם אם אנחנו לא רואים איך זה משפיע וגם אם זה לא משפיע מיידית – זה משפיע. ה' יודע שאנחנו לא רוצים למרוד בו, אלא שאנחנו בני אדם עם רגשות שגם כאשר הם מבינים בשכל שהם לא מבינים הכל, ושהכל לטובה – הרגש עדיין כואב.
עד כאן – ביחס לרגש, וזה לדעתי הכי חשוב. אבל אכתוב גם בדרך השכל, למה בכלל יש מוות בעולם?
לפני חטא אדם הראשון, לא היה בכלל מושג של מוות. פירושו של דבר שהאדם היה מיועד לחיות חיים נצחיים של קרבה לקב"ה, להתענג על טובו של ה'. חטא אדם הראשון גרם נפילה גדולה לאנושות, גרם לערבוב של רע בתוך הטוב. יש לדעת כי גם אחריו האדם ממשיך לחיות חיי נצח! אולם יש הבדל אחד – בגלל הקלקול שגרם החטא, בגלל שהגוף כבר אינו קדוש וטהור כמו שהוא היה לפני החטא, יש צורך באיזושהי תקופה של ניתוק הנשמה מהגוף. בתקופה זו הנשמה מתעלה בעולם הבא, והגוף נרקב – אבל בדומה לזרע של צמח, שלפני שהוא גדל הוא נרקב באדמה, כך שהריקבון הזה מטרתו להוציא מהגוף את הדברים הלא טובים שבו. אחר כך – תבוא תחיית המתים, שבה יקומו המתים לתחיה ויחיו חיי נצח, חיים של עונג אינסופי של קרבה לה', ולדעת המקובלים יהיה זה בעולם הזה, עם נשמה המחוברת אל הגוף, אבל הפעם גוף מזוכך שחפץ רק בקרבת אלוקים.
אין כאן המקום להאריך והאמת היא שגם איני מתמצא גדול בסודות של העניינים האלו. אבל מה שאני יודע זה דבר פשוט, ואני תמיד חושב על כך כשאני שומע על אנשים שכבר אינם איתנו: לאנשים האלו עכשיו טוב. הם עכשיו קרובים לקב"ה ונהנים מזיו השכינה, והיסורים שהם עברו בודאי זיככו אותם מעוונותיהם והסירו מחיצות שהפריעו להם להיות קרובים לה'.
לכל אדם יש תפקיד בעולם הזה שבשבילו הוא בא אליו. תפקיד זה יכול להימשך שנה, 10 שנים, 100 שנה – בכל מקרה מדובר על תקופה זמנית מאוד, ואחר כך – הוא מגיע לעולם הבא, וזאת עד תחיית המתים שבה הוא יחזור אל גופו שבעולם הזה.
שלא יובן לא נכון חלילה, אנחנו לא מחכים לעזוב את העולם הזה! אנחנו סומכים על הקב"ה שהוא יודע בדיוק עד מתי אנחנו צריכים להיות כאן, כדי שנוכל למלא את כל התפקידים הגדולים שאפשר לעשות אך ורק בעולם הזה, וממתי – אנחנו צריכים להיות בעולם הבא! כל זמן שאנחנו כאן, אנחנו שמחים לחיות בעולם שברא הקב"ה, שמחים ליהנות מטובו של ה' ושמחים לקיים תורה ומצוות, כי אם ה' שם אותנו כאן – כנראה שהוא יודע, שזה המקום הכי טוב שנהיה בו. אבל אנחנו גם לא מפחדים מכך שכאשר ה' יחליט שהגיע הזמן – הוא יקרב אותנו אליו, יעביר אותנו לעולם אחר שבו תפקידנו יהיה תפקיד מסוג אחר.
דעי לך שהרבה פעמים כאשר אדם נפטר בגיל צעיר, הוא הספיק בחייו הרבה יותר מאנשים שנפטרו בגיל 100 ולא עשו בחיים שלהם כלום. פעם שמעתי שלפעמים הנשמה עצמה בחרה לחיות חיים קצרים ומלאים בתוכן מאשר חיים ארוכים וסתמיים…
הבירורים האלו חשובים אבל אחריהם אני מציע לך להתרכז בדברים הטובים שיש בעולם, שיש בך, ותמיד תמיד יש ואפשר למצוא אותם. תתרכזי במשפחה, במעשים טובים, בדברים שאת אוהבת, בתפילה לה' – תתחברי אל כל האור שבעולם.
אני מקווה שעזרתי לך ואם תרצי להוסיף ולשאול – בשמחה. בנתיים – אני מאחל לך חיים מלאים אור ושמחה!
יעקב, חברים מקשיבים.
yaakov@makshivim.org.il