לא ממצה את עצמי בהדרכה

מדריכה יקרה – שלום.

השאלה שלך מאוד כללית, כיוון שאיך לומר בעדינות – אני מכיר מעט בני נוער שההלכה היא הצד החזק שלהם. ואגב, זה בסדר גמור כיוון שככה זה באופן כללי ובמיוחד בגיל הנעורים. ההלכה כשלעצמה היא יעד נכסף שאותו אנחנו מנסים להגשים, אבל חיי היומיום שלנו לא סובבים סביב ההלכה אלא סביב העשייה שלנו – דרך ההלכה. אנחנו קמים בבוקר, יוצאים ללימודים או לעבודה, אוכלים, שותים, מדברים עם חברים, וכו´. גם המטרה שלך כמדריכה היא לא לגרום לחניכים "לקיים את ההלכה באופן המוקפד ביותר", אלא לתת להם כלים שיאפשרו להם להגשים את עצמם ולהוציא לפועל את הכישרונות והיכולות הטמונות בהם. ודאי שהשאיפה היא שכל זה יקרה עפ"י רוח ועקרונות ההלכה, אבל עדיין – המשימה היא מורכבת יותר.

[מי "נותן" – החניך או המדריך?]
את כותבת שיש לך הרבה מה לתת אבל החניכים לא ממש קופצים על ההזדמנות. התחושה הזו משותפת למדריכים ומחנכים רבים, אלא שיש ביסודה "מוקש" תפיסתי שלא תמיד מודעים אליו: "לתת" לחניכים – ידע, אופק רעיוני, כבוד לערכים, ועוד – זה יחסית קל. אם עובדים נכון, אפשר ליצור בקרב חניכים (או מונהגים בכלל) תחושות שונות ומשונות לגבי כמעט כל נושא שבעולם. השאלה היא האם זו המטרה שלנו בהדרכה?

במילים אחרות: את יכולה לתת לחניכים, באופן חד צדדי, רק דברים מופשטים. כדי להגיע למישור יותר אקטיבי וממשי, התהליך צריך להיות דו כיווני. כלומר: החניכים צריכים לא רק לשבת יפה, להקשיב ולהנהן, אלא גם לקחת חלק מרכזי בעשייה, בחשיבה, ביצירה. אגב, לא תמיד זה קשה יותר מ"השפעה ישירה". למה? מיד נברר.

[מה "נותנים" – בין חומר "משומש" לחומר מקורי]
המונח "נתינה" משקף בצורה מצוינת את ההבחנה (או, בדרך כלל, את היעדר ההבחנה) בין מנהיגות "חד כיוונית", שיש בה קו של השפעה מהמנהיג למונהג, לבין מנהיגות שבמסגרתה המונהג אקטיבי, פעיל ויצרני. בסוג המנהיגות הראשון המנהיג זורק כדורים אל המונהג, שאוסף אותם אליו בקפדנות ובהתלהבות. בסוג השני – המנהיג והמונהג מתמסרים ביניהם, או משחקים פינג פונג, איך שלא נרצה להסתכל על זה. המשמעות היא שלא משנה כמה דברים מצוינים את יכולה "לתת" באופן חד כיווני לחניכים שלך – משנה איך את מצליחה להגיע איתם למצב של פינג פונג סוער ונלהב.

הנחת היסוד למשחק הפינג פונג הזה היא בעצם קצת הפוכה להנחת היסוד שלך (ושל מדריכים ומנהיגים רבים אחרים), ואומרת שהכדורים שנמצאים אצל החניכים למעשה הרבה יותר מעניינים ורלוונטיים מאלה שנמצאים אצלך. הכדורים – התובנות שנמצאים אצלך, שאת כל כך רוצה להעביר לחניכים, הם למעשה "יד שנייה": הם שלך, את גילית אותם, הם חשובים לך ורלוונטיים עבורך, ועכשיו את כביכול מנסה "למחזר" אותם כך שישמשו גם את החניכים. במקום זה, אפשר לעשות משהו הרבה יותר פשוט והרבה יותר אפקטיבי: לעבוד עם הכדורים המקוריים של החניכים, אלה שהם הביאו איתם מהבית. אם המטרה היא העצמת החניך – אז בבקשה – יעלה ויבוא החניך אל הבמה, ישים את מה שיש לו, ונתחיל לעבוד! אז איך לא חשבנו על זה בעצם?

[תוכן ותהליך – תפקידו המרכזי של המדריך]
אנחנו לא חושבים ככה על הדרכה כיוון שנדמה לנו שתפקידנו ללמד את החניכים דברים במישור של התוכן, לתת לחניכים תשובות ופתרונות. עוד סיבה: זה נראה לנו קל ופשוט יותר. למעשה זה בעצם לא ממש נכון. התפקיד המהותי והמרכזי שלנו כמדריכים הוא לא לתת לו את הכדורים (תשובות ופתרונות) אלא לשחק איתו את המשחק וללמד אותו איך בכלל משחקים, איך מתמסרים, איך פועלים ויוצרים עם מה שיש אצלנו כרגע. לרכוש ידע חדש זה קל. לרכוש מיומנויות וגישות – זה כבר הרבה יותר קשה. והחלק שאולי הכי קשה בזה הוא לוותר על התפיסה הנפלאה הזאת, שבה מגיע המדריך כמו סופרמן מופלא וגואל את חניכיו ההזויים בלהט כריזמטי סוחף של אידיאלים ורוח קרב. כשמשתחררים מהקונספט הזה, שנטוע בנו עמוק, אפשר להתפכח ולגלות שהדרך להשפעה משמעותית מתחילה דווקא ממה שנמצא אצל החניכים ולא מהמטען היקר והחשוב של המדריך.

[ועכשיו – תכל´ס]
אז אמרנו שהמפתח הוא לעבוד עם החניכים על מה שהם מביאים מהבית, מה שיש כרגע ולא מה שאנחנו שואפים שיהיה. איך עושים את זה? השלב הראשון הוא: לברר מה הם הביאו מהבית. מי הם, החניכים האלה? מה עובר להם בראש? מה חשוב להם? מה משמעותי להם? התוצאה של הבירור הזה, אגב, יכולה להיראות בתחילה מאכזבת. את "עלולה" לגלות שמה שמעסיק כרגע את צביקה, למשל, זה מצב קבוצת הכדורגל שהוא אוהד בטבלת הליגה, והאם המאמן יוחלף בקרוב או לא. אז נכון שאולי חלומו של כל מדריך הוא שהחניכים שלו יתעניינו בכל מאודם בעקרונות של תורת המהר"ל כפי שהם משתקפים בפסיקות מרכזיות של פוסקי החסידות בשנות ה 20 המאוחרות. אבל אנחנו חייבים להכיר במציאות אם אנחנו שואפים לחולל בה איזשהו שינוי, ובדרך כלל המציאות הרבה יותר "מאפנה" מהחלומות, ובגלל זה יש לנו תפקיד לשפר אותה.

השלב הראשון בהפיכת ההדרכה לאפקטיבית הוא היכולת להתחבר למקום שבו החניכים שלנו נמצאים כרגע, ולנסות לראות לא את "מה שאנחנו יכולים לתת להם", אלא איך אנחנו מצליחים להביא אותם למצב שבו הם עצמם מחפשים ליצור ולעשות, עם הכלים שיש להם. דווקא המצב שבו הם לא הכי ממושמעים ולא לגמרי בראש שלך, הוא הזדמנות לבוא אליהם בגישה שאומרת: יש לכם כוח, יש לכם יכולת, בואו נעבוד על זה ביחד ונוציא לפועל את הכוח שלכם! במקום לשים על השולחן את הרעיונות שלך, שימי עליו את הרעיונות שלהם. ושם את נכנסת כגורם שמדריך, מנחה, מכוון, ומעבד יחד איתם את מה שהם מביאים לכלל משהו שאפשר לעבוד איתו, ללמוד ממנו ולהשפיע באמצעותו.

[לסיכום:] הן החניכים והן המדריכים מביאים למסגרת הקבוצתית המשותפת הרבה אנרגיות ומוטיבציות שונות ומגוונות. ריבוי האנרגיות הזה יכול להוביל גם לחיכוכים ומריבות, ולא אחת ניתן לאפיין פגיעות הדדיות בקבוצה כסימפטום של חוסר כיוון. לכן הקדשתי בכוונה את מרבית התשובה לנושא כיוון ההדרכה שלך ולא למה שתיארת כפגיעות של החניכים בעצמם ובמדריכים. יש כל מיני מניעים וגורמים אפשריים למצב הזה, אבל אחד מהם בהחלט עשוי להיות המצב הזה שבו החניכים לא ממש "איתכם", לא נמצאים איתכם על אותו קו, ואז ממילא גולשים בצידה ומחפשים לעצמם עיסוקים ו"בלאגנים".
תפקידכם כמדריכים, שאינו מובן מאליו, הוא לא להביא יותר אנרגיות מהחניכים ובכך להצליח "לנצח" את האנרגיות שלהם ולהוביל אותם אחריכם לחוף מבטחים חינוכי, אלא להיפך: להאזין לקולות שלהם, למצוא את המשותף בין המוטיבציות החזקות ביותר שמאפיינות אותם, ולנתב את הספינה הזאת אל מקום יצירתי וחיובי. בשביל זה מורחים לבכיר את החניכים, את הראש שלהם, את ה"קטעים" שלהם, אותם כפי שהם – בלי מסכות ובלי הצגות. כל עוד תצליחו להתחבר בצורה נינוחה וכיפית לחניכים, המשימה לא אמורה להיות מאוד קשה. כדאי לזכור שאנשים, בכל גיל, אוהבים שמתעניינים בהם וחשים מוחמאים כשמישהו – ודאי מדריך – שם אליהם לב ומתעניין במה שעובר עליהם (כמובן בלי לחטט יותר מדי ובלי להטיף מוסר). מכאן נפתחת דרך נוחה סלולה לשיתוף של החניכים ובעידוד שלהם לקחת יוזמה, לפעול, לבטא את עצמם, לשתף פעולה ולקחת אחריות על מה שקורה בקבוצה שלהם.

בהצלחה!

אוהד

ohadspt2@gmail.com