היי, זה נושא שמאז ומתמיד הטריד אותי אך בזמן האחרון יותר ויותר.
מאז ומתמיד לא הסתדרתי עם אמא שלי, מאז שאני זוכרת את עצמי כנערה אף פעם לא סיפרתי לה מה עובר עליי והיא אף פעם לא ידעה איך אני באמת מרגישה. תמיד סלדתי ממנה ומנשיקות וחיבוקים שלה.
כלפיי חוץ אני מדברת איתה כרגיל ו'מתייעצת' איתה על דברים אבל כמובן שאלה דברים זעירים ולא חשובים לעומת מה שעובר עליי באמת, אין לה מושג מה המצב הנפשי שלי והיא בחיים לא ראתה אותי בוכה. היא אף פעם לא מתעיינת באמת אלא רק בדברים השטחיים ואניגם לא מסוגלת לשתף אותה.
אני יודעת שהיא לא הטיפוס שלי וגם אף פעם לא תהיה החברה הכי טובה שלי, היא מחוברת יותר לאחותי מאשר אליי וגם אין לי בעיה עם זה.
מאז ומתמיד היא שפטה אותי, ועד היום היא עושה זאת, היא חושבת שהיא תמיד צודקת ושהיא מושלמת ושאני לא יצאתי כמו שהבת שלה צריכה לצאת, והיא גם אומרת את זה בחופשיות.
המריבות שלנו הן לא תמידיות ולאורך כל הזמן אלא לעיתים קרובות, אבל שאנחנו רבות זה פיצוץ רציני ולא סתם מריבה קטנה. היא תמיד חושבת שאני צריכה להקשיב לה ולעשות מה שהיא אומרת ומבקשת (לא בעניין מטלות בבית וכו'.. אלא בכל מיני החלטות בחיים האישים שלי)ואני מרגישה שגם בגיל הזה, היא עדיין מנסה לחנך ולשנות אותי וזה פשוט בלתי נסבל!
מהרגע שאנחנו רבות האווירה בנינו נעשת מתוחה ואף אחת לא מדברת עם השניה. במריבות הראשונות הייתי באה ומדברת אך היא תמיד מגדילה לעשות ומבקשת גם שאתנצל על מה שקרה ולזה אני כבר לא מוכנה.
כאשר אני רבה איתה היא כמובן אובדת עצות ונותנת עונשים (לילדה בת 19!!! זה נשמע הגיוני?)כמו לא לגעת באוטו וכד'..
אני מרגישה שפשוט היא אדם שגם בחיים הרגילים שלי לא הייתי מתחברת אליו, אין בנינו שום דבר משותף ואנחנו לא יכולות להסתדר ביחד.
אין לי שום שאיפה להתחבר אליה יותר מידי אבל אני רוצה להיות איתה פשוט בקשר רגיל וללא מריבות ומצד שני אני לא מוכנה לוותר על עצמי ועל האופי שלי כדי להתנהג איך שהיא רוצה.
הפיתרון היחיד שנראה לי כרגע באופק הוא לעבור לדירת שירות כדי לברוח ממנה ולא להיות איתה בקשר.
מה לעשות כדי שהמריבות האלה ייפסקו? זה פשוט נמאס ומכביד על החיים..
שלום רב
את מתארת מתח רב שקיים בינך ובין אמא שלך. המתח הזה גורם לך להרבה כאב ותסכול ועוגמת נפש, וזה מאד מאד מובן.
את כותבת, שהיא בן אדם שבחיים הרגילים לא היית מתחברת אליו, ואני חושב שכאן הבחנת בנקודה מאד מאד חשובה. ההורים שלנו [הם לא החברים שלנו]. אנחנו אפילו לא מצווים לאהוב אותם (עד כמה שזה נשמע מוזר). אנחנו מצווים [לכבד אותם], משום שבסופו של דבר, הם אלו שהביאונו עד הלום.
לכן, מצד אחד, העצמאות שלך היא ערך מאד מאד חשוב, ובודאי שזה מאד מאד מזיק לבריאות הנפשית, כאשר ההורים מתערבים ושופטים אותנו על כל צעד ושעל . במובן הזה, הפתרון של 'דירת שירות', נשמע לי מאד מאד הגיוני וזה בסדר גמור. אין שום הצדקה שהיא תחליט עבורך לגבי החיים האישיים שלך (אם כי, כמובן, לפעמים יש לעצות שלה הצדקה ובסיס מסוים, וצריך להזהר לא 'לשלול הכל מראש).
מצד שני, דוקא מתוך העצמאות שלך ומתוך הבגרות שלך, כדאי מאד וחשוב מאד לחשוב איך לתת לאמא שלך את המקום המכובד שלה. אמא שלך [מנסה לחנך אותך] וזה באמת בלתי נסבל, אבל באיזשהוא מקום, החינוך של אמא שלך מבטא את האכפתיות ואת הדאגה ואת הקשר אלייך. היא אולי טועה לחלוטין בחלומות שלה ביחס אלייך, אבל בסופו של דבר, בעצם זה מבטא את היחס שלה כלפייך, שמלא אכפתיות ודאגה.
במילים אחרות, באיזשהוא מקום, את יכולה לדמיין את עצמך מול הבת שלך עוד כמה שנים.. כשהבת שלך יוצאת אחרת לגמרי ממה שרצית וחשבת לחנך אותה. ברור לי לגמרי שתתיחסי אליה בצורה הרבה יותר טובה, אבל בסופו של דבר, החיכוכים בין הדורות הם די 'בלתי-נמנעים'.
לכן, בד בבד אם הניתוק ותחושת העצמאות, אולי כדאי לחשוב איך לתת מקום אמיתי ומכבד להורים שלך. זה יכול להיות איזה מטלות בבית שהיא שונאת לעשות ואת עושה עבורה. זה יכול להיות השקעה באיזה מתנה יפה או באיזה כלי יפה לבית שמצאת במיוחד בשבילה בשוק הפשפשים וכן הלאה. העיקר זה לבטא את היחס ה[מכבד], שבסופו של דבר, מגיע לה כמו לכל הורה בעולם (אני לא מדבר על הורים מתעללים חס ושלום וכו').
מקוה שהועלתי מעט, תגובות תתקבלנה בשמחה במייל שלי
טוביה
tsbias1@gmail.com
