לפעמים מרוב כל האיסורים והכל של לשון הרע, רכילות ואפילו לספר סתם דברים שקרו לך ויש בהם שליליות על עצמך או קיטרוג או כל מה שלא רוצים, שזה נושא שיחה רגיל.
אי אפשר כל היום לדבר רק על תורה ואם כן רק אתם יכולים.
הגעתי למסקנה שהאדם ביהדות הוא כל כך בודד והוא מגיע למצב שבו הוא מדבר אל עצמו,גם כשיש לו חברים אבל הוא לא יכול לדבר אליהם ויש המון איסורים ככה שהאדם בודד והוא לפעמים עם הבעיות שלו לבד כי אסור לדבר על זה עם אחרים וזה לא בסדר שאדם ככה כי זה מביא לייאוש ועצבות וגם מבחינה אישית שהוא סוחב הכל על גבו לבד.
איך זה מסתדר מבחינת היהדות?
תודה יום טוב!
שלום וברכה
אני מבין מאד את התסכול שלך. מצד אחד אתה מאמין שכן צריך לשמור על ההלכה והיא מכוונת אותנו איך לדבר נכון ולא לדבר רע אחרים, ומצד שני – ישנה בעייה רצינית כי אנחנו כבר לא מסוגלים לדבר בחופשיות.
אבל האמת היא, שנראה לי שכדאי שתסתכל שוב טוב טוב על מה שבעצם כתבת. אתה אומר בעצמך שכל נושאי השיחות שלך הם רכילות ולשון הרע, ירידות על חברים ושאר דברים "נפלאים"? אני לא מאמין לך שזה כל מה שיש לדבר. אמנם כשדברתי עם מכרים חילוניים שלי, הרבה פעמים יוצא שיש איזשהו חיבה מיוחדת לדבר על מישהו, ועל פאשלות של אחרים, אבל אותי זה מגעיל ודוחה, ואני משתדל לחתוך שיחות כאלה או ללכת משם…
כשההלכה מכוונת אותנו לא לדבר כל מיני דברים, תאמין לי שחז"ל ידעו שבני אדם אוהבים לדבר אחד עם השני ואחד על השני. הם ראו ברוח קודשם את הנזק העצום בשיחות כאלה, ואת הצורך האדיר בתיקון הענין הזה.
אז מה עושים?
קודם כל, לא תמיד לספר דברים רעים על עצמך זה אסור: כשאתה מספר לחבר / הורה / רב / על המצב הקשה שנקלעת אליו, ושאתה מחפש מישהו שתוכל לפרוק עליו את הכאב, ואת התסכול וכו´ – זה מותר. כיון שאין לך מטרה סתם לומר שפלוני הרביץ לך או הכאיב לך או קילל… אלא המטרה שלך היא לחפש פתרון, או המטרה שלך היא להוציא את הדברים החוצה כדי שלא בטעות תחזיר לאותו אחד ברמה הנמוכה שלו. כשיש סיבה לנושא השיחה הזה שכולל דברים לא טובים, והמטרה היא ל[תועלת] שלך, ואין לך אפשרות אחרת חוץ מלספר ולחשוב מה לעשות ואיך מתמודדים – זה מותר.
דבר שני, איך אנחנו מדברים על דברים אחרים חוץ מעל מישהו? מה למשל קורה אם מדברים על משהו ולא מישהו? לדוג´ אתה מספר שנהנית מהמשחק של קבוצת X נגד Y, ואתה מספר על הגול ההוא ועל המהלך הזה, וכל אחד מוסיף לשיחה את מה שהרשים אותו – מה הבעיה בזה?
ואם נושאי השיחה שלך יהיו יותר איכותיים, כמו למשל שאתם מדברים על הקושי שלכם במקצוע מסוים. האם חייבים לדבר על המורה ההוא שהוא דפוק, או לדבר על עצמנו שקשה לנו, ואיך מתמודדים ולמי יש רעיונות לשיפור – זה בסדר גמור.
ולפעמים אנחנו ממש רוצים לספר משהו מצחיק שקרה למישהו, אז מספרים בלי שמות, שאף אחד לא ידע מי זה היה אבל עדין יהנה מהסיפור…
מה יוצא מכל זה? שתדבר כמה שאתה רוצה עם מי שאתה רוצה – אבל שנושא השיחה לא יהיה הבן אדם שפישל / שעשה מעשה רע / אלא ההתרשמות [שלך] ממעשה שראית, החוויה ולא האיש.
מה הכוונה? נגיד שחבר שלך בלימודים עשה משהו "חבל על הזמן" בשיעור והמורה טיפל בו כהוגן, האם אני יכול לספר את זה לחברה שלא היו שם? כן. איך? א. בלי שמות. ב. למה אתה מספר? רק כי זה היה או שזה עשה לך משהו? כלומר, הרגשת שהוא הגזים למשל.ספר על זה ואל תתרכז במה שהיה. תאמ: אתם יודעים מישהו בכיתה היום התחצף למורה, ומשום מה זה הרגיז אותי. אתם יודעים אני לא מבין למה מה שמישהו אחר עושה מרגיז אותי, מה זה קשור אלי?……..
כשכולנו נפנים כמה נורא לספר ולרדת על מישהו, כמה זה רע וכמה זה אמור להגעיל אותנו, השיחות שלנו ישתנו. הפ יהפכו לבד לאיכותיות יותר, למועילות יותר, למשתפות את החברים שלנו במה שעובר עלינו ולא רק ישארו בדברים החיצוניים. וכשמתחילים לדעת בעולם הפנימי ולא רק בעולם החיצוני, במה שקרה, אז באמת השיחות מענינות, מועילות, מרוממות, כיפיות – כי אנו משתפים את החברים במי שאנחנו, בנשמה, ולא רק בסתם חויות.
אני לא יודע אם כל מה שכתבתי מובן לך עד הסוף, אבל לפחות אני מקווה שהבנת משהו אחד: חז"ל לא התכוונו שנדבר עם החבר שלנו רק תורה, אלא הם רצו שנושאי השיחה שלנו יהיו איכותיים יותר מאשר לרדת על חברים…
כל טוב ושנה טובה
יקיר
yockir@smile.co.il
