לדבר עם בנים

שלום לך ותודה רבה על כל המחמאות !
בקשר לשאלה שלך, שאת אומרת שאת מתחבטת בשאלה האם לדבר עם בנים מאחר וראית תשובות שונות, כולל תשובה של אימך.

ראשית שאלתך לגבי דיבור עם בנים –
נקדים ונאמר שיש בגיל הזה שאת נמצאת בו עכשיו תפקיד מאוד חשוב ומשמעותי לחיים שלך.
זה גיל שבו את מתחילה לגבש אישיות, מתחילה לגלות את עצמך, מתחילה להסתכל על העולם בעיניים של בוגרת. זה הגיל של גילוי וחשיפת ה"אני" הפנימי שלך.

זה אומר שעכשיו את מתחילה לבנות את עצמך קומה אחרי קומה. יש בטח איזשהו ציור של אישיות שהיית רוצה להיות, איזשהו מכלול תכונות שאת רוצה שתהיינה לך בעוד כמה שנים,או שאת לא רוצה שתהיינה לך, אז העבודה מתחילה עכשיו, היסודות מונחים כרגע.

זה זמן לגיבוש מערכת היחסים שלך עם ההורים, האחים, החברות.

זה זמן להבנה היכן את מול ד´, איזה קשר היית רוצה שיהיה לך איתו, באיזו דרך את בוחרת לעבוד אותו. זה זמן של הרבה שאלות.

בגלל שזה גיל כל כך חשוב, בגלל שזה גיל כל כך משמעותי, בגלל שזה גיל ומצב נפש שלא יחזור עוד, יש חשיבות מאוד גדולה שתעברי אותו ב"ריכוז". שתתרכזי בעצמך, בנפש שלך ברצונות שלך, שתהיי בנחת ובלי בלבולים.

קשר עם כל אדם הוא מורכב, קשר עם בנים הוא מורכב שבעתיים. הכיף, המתח, המחשבות, הרגשות, כל אלה לוקחים כוחות. כוחות, שאת מאוד זקוקה להם כרגע לבניה האישית שלך. זה תהליך עדין.

אחרי בניה של האישיות שלך, אחרי הבנה מהם הצרכים שלך בתור אדם, היכן את עומדת בעולם ומהם הרצונות שלך מעצמך, תהיה לך הכנה מאוד טובה לקשר העילאי שיהיה לך בעזרת ד´ – עם בן זוגך.

קשר בין איש לאישה הוא טבעי ומותר, הוא מצווה גדולה וקדושה! לא סתם מברכים בחופה "…המקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין.." זה משהו מיוחד וגבוה ובהחלט מחייב הכנה ובנייה.

כרגע, יהיה לנפש שלך הכי בריא להיות בקשר עם… עצמך. את תגלי דברים נפלאים.
את בטח שואלת – אז מה זה אומר בתכל´ס?
אני חושבת שהתשובה נמצאת אצלך, תחשבי איזה דברים יקדמו אותך כרגע מבחינת הבניה האישית, העצמית שלך? עם מה תרגישי שאת בעלייה? בבניה? בהתקדמות? ומצד שני – אילו דברים יגרמו לך להרגיש פחות קרובה למטרה? מה יגרום לך להרגיש בנסיגה?

גם בנושא של לדבר עם בנים – אולי תנסי לחשוב ברוח הדברים שאמרנו, אילו דיבורים יגרמו לך להרגיש שאת בדרך הנכונה? האם דיבורים בכלל יתנו לך הרגשה כזו? האם תרגישי יותר "גבוהה" ואמיתי עם עצמך אם תפסיקי בכלל לדבר עם בנים? התשובות אצלך.

לא ציינת על מה אתם מדברים, אם לצורך הדרכה, אם לצורך לימודים או סתם.
אם את מרגישה שיש איזשהו צורך אמיתי ובוגר שעליו את רוצה לדבר איתם – עשי זאת, אבל בדרך שתרגישי נסיכה. כי זה מה שאת.
דרך אגב, בסופו של דבר, הבנות אותן מעריכים יותר הן אלו שמכבדות את עצמן וזה מתבטא עם מי הן בוחרות לדבר ואיך.

דבר נוסף שאת מעלה (וזה משהו שיכול לחזור על עצמו גם בנושאים אחרים) – שאימך אמרה לך משהו אחד ואת מוצאת לזה התייחסות אחרת. מה עושים?

זה בטח מאוד מבלבל, את סומכת על אימך ובצדק.
קודם כל, אולי כדאי לשאול את אימך למה בדיוק היא התכוונה. ייתכן שאפילו תגלי ששני הדברים שנאמרו לך, הם חופפים לגמרי וייתכן שתגלי שהם משלימים. למה אני מתכוונת?
בואי נדמיין מצב ששני רבנים אומרים לנו שני דברים הפוכים : רב אחד אומר שצריך לשמור שבת והרב השני אומר שצריך לחלל אותה – איך זה יסתדר לנו? אמנם על שניהם אנו סומכים, אבל הם אומרים דברים ממש הפוכים!
אלא שאם נעמיק ונשאל אותם למה בדיוק התכוונו, הראשון יגיד לנו שמדובר על מצב רגיל ופשוט שכמובן אין על כך שאלה וצריך לשמור שבת, והרב השני יסביר לנו שהוא התכוון שלמשל בשעת פיקוח נפש, ע"מ להציל חולה, חייבים לחלל את השבת.
ואז הסתירות בין הדברים קצת יותר מתיישבות, נכון?
מה עשינו? בעצם הסתכלנו קצת יותר לעומק, שאלנו כל אחד למה בדיוק הוא התכוון.
גם בנושא שלך – ייתכן שאימך התכוונה שבאופן כללי מותר לדבר עם בנים כגון בני משפחה, המוכֵר במכולת, הרב באולפנא וכו´, ואילו התשובה שקיבלת – דיברה על מקרים אחרים, שהם כבר יותר מורכבים, ודורשים הסתכלות עמוקה פנימה.

למדנו מכאן שני דברים :

א. כדאי קודם לברר לְמה בדיוק הייתה הכוונה של כל "דובר" שאומר לנו את דעותיו.
ואת זה אפשר לברר פשוט ע"י שאלה לאימך:"אימא, לְמה בדיוק התכוונת? תוכלי לפרט?"

ב. לנסות לאמץ ראיה "צבעונית" על החיים : זאת אומרת להבין שמציאות חיים היא משהו מורכב, היא אינה שחור ולבן בלבד, היא יכולה להתפרש בכמה צורות ולכן להבין שעל מציאות אחת, תיתכנה כמה פרשנויות, וזה בסדר גמור. בנוסף, זה נותן מקום גם לשיקול הדעת שלך להבחין מה נכון לעשות. ואת היכולת לדעת מה נכון לעשות בכלל ומה נכון עבורך בפרט,אפשר לאמץ תוך כדי בניה אישית, פנימית ועמוקה כמו שדיברנו בחלק הראשון של השאלה.

ולבסוף בקשר להדלקת האור בטעות בשבת –
כל כך הזדהיתי עם השאלה שלך כי קרה לי משהו דומה שהייתי באולפנה – היינו בשבת אולפנה ובסעודה שלישית שרנו, אכלנו וכו´ ולאט לאט שקעה השמש. אני לא שמתי לב והמשכתי לאכול. פתאום שמתי לב שכבר שקיעה ואמרתי לחברה שלי:"אוי לא!! אכלתי, וכבר שקיעה! אסור!" (מה שהתברר כטעות, אבל לא משנה….) אני זוכרת שחברתי ענתה לי משהו כמו: "אוי באמת, אבל זה בשוגג". מה שאני רוצה להגיד, שלפעמים, אנו רואים את ד´ בעיניים האנושיות שלנו, כמישהו שעומד לידינו עם פנקס ובודק כמה עשינו ואיך בדיוק, ואם טעינו – אז בטח עכשיו הוא "כועס" ומוחק לנו נקודות. אבל זה בראיה האנושית והמוגבלת שלנו. במציאות הדברים נראים אחרת, ד´ לא מחפש לתפוס אותנו על טעויות. ולא רוצה שנרגיש רע אם קרה לנו משהו כמו שקרה לך (וגם לי). הוא רוצה שנהיה בוגרים ונשים את הדברים בפרופורציה המתאימה להם. הוא רוצה בטובתנו, והוא הרבה יותר טוב ממה שאנחנו לפעמים עושים ממנו…
כפרה על עבירה בשוגג, היא תשובה, ואת זה רואים שכבר עשית ומעומק הלב והנפש. אז זה הזמן להמשיך הלאה…
שמעתי פעם משהו יפה, שאומר שלפעמים הניסיון הגדול שד´ נותן לנו הוא מה שקורה לנו אחרי נפילות דווקא. איך אנחנו מתייחסים לנפילה, שוקעים? מתחזקים?
אז בידך הדבר, האם ליפול לעצבות ולשקוע בדיכאון, או להבין שבסך הכול זה היה בשוגג, להתרומם ולקבל על עצמך איזושהי הקפדה בדיני שבת, איזושהי התחזקות קטנה ואז ההדלקה בטעות הייתה "שווה". הייתה מקדמת ובונה.

אם משהו לא ברור, או שאת רוצה להמשיך לעדכן או לשאול – ממש בכיף !
הילני.
hilenish@gmail.com