לדתיים לאומיים אין גדרות הלכתיים?

שלום וברכה.
השאלות שלך הן שאלות נפלאות, כל אחת מהן עומדת בפני עצמה.
1. איך מתירים להתגייס? במיוחד כשזה פוגע בהם דתית.
2. איך מתירים לשרת ביחידות מעורבות?
3. איך יש מכינה קדם צבאית לבנות דתיות?
4. איך מתירים להסתכל בבני המין השני?
5. איך מסתפרים ביום העצמאות?
6. איך מברכים על הכלל ביום העצמאות?
מעל כל השאלות הללו מרחפת השאלה – מה ההשקפה הדתית לאומית?
בנוסף, מרחפת נקודת הנחה באשר למעמד הפסיקה של הרב עובדיה.

אני לא מתיימר להציג את כל הגוונים הדתיים לאומיים.
מצד אחד מדובר במגזר שהיא מקשה אחת. אבל כמו שיש חרדים ליטאים, חסידים, ספרדים (ואפילו בממשיכי דרכו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל) יש הסתעפויות שונות.
לכן, אנסה לענות בצורה כללית ומתוך ידיעה שלא כולם יסכימו עם האמור, לא מכאן ולא מכאן.

אמנם עונים על ראשון ראשון, אבל במקרה הזה הצורך נמצא בנושא האחרון, ולכן אתחיל משם.

בישראל אנו נוטים לומר שכל מי שיש לו כיפה סרוגה הוא דתי לאומי.
בחו"ל יש כינוי אור למגזר – אורתודוקסים מודרנים.
למה אני אומר את זה?
כי יש פה שני צדדים כשמסתכלים על הדברים – יחס למדינה ויחס למודרנה.
את המודרנה אשים בצד, אבל אפשר להבין שהצד של היחס למדינה בעין אמונית היא חשובה.
היא לא חזות הכל, אבל היא חלק שמשקף את ההשקפה שרואה בהקמת המדינה, אף שנעשתה על ידי מי שלא שומר תורה ומצוות, כחלק בתהליך הגאולה.
הגר"א ותלמידיו אף דיברו על ה' באייר וכ"ח באייר התאריכים עם סגולה שקשורה בלאומיות שלנו.
כאשר מבינים שגם אם הלא הכל מושלם, רואים בזה יד ה', זה משפיע על היחס לה' באייר כמועד וכיום שמח.

אמנם היום המחלוקת לגבי הדברים יותר חדה, אבל בעבר היו אדמו"רים שהיו יוצאים ומטאטאים בעצמם את רחובות ירושלים לאור משמעות היום.
לצערי, מעמדה של מועצת הרבנות הראשית לישראל אינו כפי שהיה בעת הקמת המדינה. אז היו גם הרב יעקב עדס והרב עובדיה הדאיה זצ"ל, למשל.
מועצת הרבנות הראשית לישראל קבעה את סדר התפילות והמנהגים של יום העצמאות.
לא אכנס לאמירת הלל בברכה – אם כי זה חשוב, אבל הרבה פעמים הדיון הזה נלקח כסממן כמה בעד או נגד יום העצמאות כיום שמחה.

מאיפה הגיע הרעיון?
אפשר לראות את דרכי הלימוד של קביעת התפילות מקביעת התפילות בחנוכה, כך שזה לא דבר שלא היה כמותו בעבר.
זה שיש מחלוקת על זה – אמת, אך יש גם על מי לסמוך גם לעניין תספורת והלל, עם או בלי ברכה. יש העוסקים כמו הרב עובדיה בהרבה מאוד דברים, ובזה לא פוסקים לפיו.
כאשר חז"ל אמרו 'עשה לך רב' זה לא חייב להיות רב שפוסקים בכל דבר רק לפיו, אם כי יש הגיון בכך.
יש עוד המון להרחיב בנושא, אבל זה רק פתיחה כדי להתחיל ליישב את הדברים.

ההשקפה הזו ומה היחס למדינה משפיעה מאוד על נושא הגיוס לצבא והחובה להתגייס, לא רק מצד המדינה אלא מצד ההלכה.
בוודאי שיש מקום להתגייס מצד המצווה של עזרת ישראל מיד צר, שכן אילו לא היה צבא.. ובכן ראינו מה עלול לקרות כבר יותר מידי פעמים בהיסטוריה.
אמנם אנחנו לא אומרים רק 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', אלא זוכרים את האמור בפסוק אחריו 'וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך כיום הזה'.
הכל והעוצמה שלנו מגיעים מה' וגם זוכרים למה.
כיון שאנו נמצאים בארץ ישראל, ייתכן והמלחמה כאן היא אף בגדר מלחמת מצווה עליה אמרו חז"ל 'הכל יוצאין למלחמה אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה'.

פה את כבר מתחילה לראות מאיפה עולה נושא גיוס נשים, אם כי צריך לציין כי יש מחלוקות בתוך הפרשנים מה תפקידה של האשה במלחמה.
כרגע, לא אכנס לסוגיא הזו מהסיבה הפשוטה שיש בתוך הציבור הדתי לאומי גישות שונות בנושא. כלומר, לא כולם מסכימים עם גיוס נשים לצבא.
הנושא הזה כן פוגש את השחיקה הדתית בצבא, שהוא לא נובע רק מהחברה המעורבת.
אנו רואים שחיקה דתית לא רק במגזר דתי לאומי אלא גם במגזר החרדי, ואני לא מתכוון למי שמשרת בצבא – אני מתכוון באופן כללי.
שחיקה דתית נובעת, להערכתי, הרבה מאוד פעמים מכך שאין מספיק מטען רוחני.
אפשר לומר שהם לא היו נשחקים אילו היו לא היה צבא והיום נשארים ללמוד, אבל זה לא באמת תמיד כך.
גם לא כולם נשחקים בצבא – יש המון שמתחזקים. דווקא בגלל שמדובר בחברה שלא כולה דתית, מרגישים צורך גדול יותר להקפיד, להתחזק ולהיראות דתי.
מתוך כך מתחזקים.

לכן, הדברים הם לא בהכרח כפי שנוטים לצייר אותם ברבים –
יש שנשחקים מבחינה דתית בצבא, יש שמתחזקים.
צריך להתמודד עם זה!
הפתרון, וההכוונה כאן היא לא רק לצבא, היא לא בבריחה אלא בתיקון והתחזקות.
גם בצבא, יש מצווה שממנה אי אפשר להתעלם.
גם אי אפשר להתעלם מהשחיקה. ובהשקפה הדתית לאומית לא צריך לבחור בזה או בזה אלא בשניהם, כאשר עושים תיקון.
יש תיקונים שנעשו, אם זה יחידות נפרדות, ימי ישיבה ועוד.
צריך לחשוב איך עוד אפשר להתמודד עם שחיקה דתית בצבא, אך גם צריך לזכור שזה אחריות של האדם עצמו.
את זה אי אפשר לקחת ממנו.

בתוך הסוגיא הזו, אך לא רק בצבא – צריך לדבר על חברה מעורבת.
נתחיל בזה שכל חברה היא מעורבת, אך השאלה היא: עד כמה?
יש גם מקומות בהם חרדים עובדים שהחברה היא מעורבת, אך כמו בכל מקום יש גבולות.
השאלה היא מה הגבולות?
השאלה היא גם האם ההגדרות ברורות?
לדוגמא, במקומות חרדים ודתיים נמנעים מקרבה יתירה.
מה זה אומר?
האם רק מדברים על דברים טכניים נקודתיים? האם יש ישיבות צוות (בישיבה נפרדת) בהם דנים בעניינים ארגוניים? ועוד.

גם בנושא הסתכלות יש לשאול מה הכוונה.
יש להסתכל במובן של 'תוקע מבטו' – קרי להסתכל לשם הנאה פנימית בבני המין השני.
זה לא נכון.
האם נכון ללכת עם עיניים בתוך ספר ולא לראות לאן הולכים כדי לא לראות בהיסח דעת את בני המין השני (שלבושים בצניעות!)?
אשאיר את זה פתוח.
יש כאלה שינהגו בעצמם החמרה וממש יקפידו לא לראות את בני המין השני כלל.
יש להם את סיבותיהם, אבל חשוב לזכור לא עושים גדרים, החמרות, שיובילו לידי הקלה כי יזלזלו בזה.
האיזון הזה הוא נדרש וחייבים לשים לב אליו.

שוב, הדברים הם לא סוף דיון או תשובה מוחלטת, אלא פתיח של חשיבה ושל בירור. ואת מוזמנת לשלוח לנו שאלות המשך.

בהערכה,
נתנאל, חברים מקשיבים makshivim.org.il