התורה וההלכה לא באמת מגבילות אותנו. הן בעצם הדבר הכי משחרר שיש.
איך אנחנו יודעים את זה?
אפשר להסביר את העניין בכמה דרכים. אחת מהן מופיעה בפרשה שלנו, פרשת נשא.
יש קבוצה של מצוות שתלויות ברצון שלנו.
כמו נזיר.
לפי חלק מהפרשנים. התורה אומרת לנו כאן: אם אתה רוצה להיות נזיר- אז תעשה את זה ככה. ולא בדרך אחרת: זו הדרך לנזירות יהודית.
אם מישהו רוצה לחיות יותר בקדושה מהבסיס של ההלכה אז התורה מאפשרת לו את הרצון הזה ומשרטטת לו תוכנית בכמה תנאים:
[1] אנחנו לא נוצרים. אין אפשרות להגביל את עצמך מאהבה, מזוגיות ומהורות. כי בין השאר זה מה שעושה אותך קדוש. אם לא הבנת את זה עד עכשיו. תחזור כמה פרשות אחורה.
[2] יש מצוה לשתות יין. לפני שאתה נהיה נזיר: בשבת ובמועדים בקידוש ובהבדלה. וגם אחרי הנזירות. אתה חוזר לעולם של אלוקים, לטבע שהוא ברא עם כל המורכבות שלו, שבתוכו ה' רוצה שתחיה בטוב ובקדושה.
[3] הנזירות מעמידה אותך בקונטקסט של גבולות מעוד דברים שנותנים לך איזון נכון ביחס שלך כרגע לחיצוניות. אין לשתות יין כי הוא מביא אותך למצב של קצה שבהחלט יכול להיות מקום לא טוב. אסור לך בתור נזיר להטמא למתים. כי מוות זו הופעה של העדר חיים. ועכשיו אתה אמור לבנות את עצמך בתהליך של חיבור מחודש לחיים. אסור לך להתעסק בשיער שלך. כי בעומק, הגוף שלך הוא לא העניין. אתה זה לא הגוף אלא הנשמה. לגוף יש מקום חשוב וקדוש בעבודת ה' אבל היופי החיצוני הוא לא העיקר.
ככה אתה מתחיל תהליך של זמן מוגבל מראש של הכנעה זמנית של הצד החיצוני שלך, כדי לתקן את המידות מבפנים וכדי לתת לחיים להופיע אחר כך בגובה אחר.
מה הפרשה הזאת מלמדת גם את מי שלא מתכנן להיות נזיר בזמן הקרוב?
"לא מומלץ להסתער על כל מה שמותר, כפי שלא מומלץ לנהוג בכל מצב במהירות המקסימלית- גם אם התמרור מתיר אותה…היכולת להתגבר על חשק נותנת לאדם ממדי עומק ומרגילה אותו לשלוט ברגשות ובדחפים". [מרגילה אותו להיות יותר אדם].
