ללא נושא

שלום,
ממכתבך אני מבין שעברה עלייך תקופה קשה, שמקרי מוות רבים פקדו את סביבתך הקרובה. את מתארת במכתב שאת מפחדת כל הזמן, וחוששת שמא במקרים הללו לא יבוא הסוף, ואולי בכל רגע תשמעי על מקרה מוות נוסף.
לפני שאתייחס לבעיה הספציפית שלך, אני רוצה להסביר לך קצת על המצב/תקופה שבה את נמצאת. גיל ההתבגרות הוא גיל שבו אנו הופכים מילדים למבוגרים – בטח שמעת את המשפט הזה כבר אלף פעמים לפחות, אבל אני רוצה קצת להרחיב עליו – יש הטוענים שאחד הגורמים למשברים שקיימים בגיל ההתבגרות, הוא המעבר החד שיש בין הילדות לבין הבגרות בחיינו. לדוגמא, כילדים אנו כלל לא מתמודדים עם ענייני כספים, יש על כתפינו מעט מאוד אחריות, לעומת תקופת הבגרות שבה אנו עושים דברים אלו. דבר זה רלוונטי לגבי עוד דברים רבים.
לעיתים קרובות המבוגרים, שצריכים להתמודד עם דברים בעייתיים בחיים, רוצים לגונן על הילדים, ולא לערב אותם בתחומים אלו כלל (כגון ענייני כספים ודאגות וכו'), ולכן נוצר מצב שבו יש פער מאוד גדול בין הילדות לבגרות.
כך גם לגבי ההיחשפות למוות. ילדים קטנים כמעט ולא נחשפים למקרי מוות, ואם ח"ו יש בסביבתם מקרה שכזה, בדרך כלל לא מערבים אותם, והם גם עוד צעירים מכדי להבין. וכאשר מגיעים לגיל ההתבגרות, פתאום מתחילים להיות יותר ערים לעניינים הללו. רוב האנשים נפגשים עם המוות בגיל יותר מאוחר, וגם בצורה יותר איטית ומדורגת, אך את היית צריכה להתמודד בגיל יותר צעיר ובאופן מרוכז ביותר, ולכן טבעי מאוד שתרגישי פחד וקצת חרדה מכל העניין הזה. כל התמודדות חדשה, במיוחד כזו קשה ומפחידה, מעוררת בנו רגשות של חרדה, וזה טבעי.
בנוסף לרגשות אלו, היחשפות מקרוב למקרי מוות מובילה אותנו לחשוב מחשבות עמוקות על משמעות החיים, כמו: למה האיש מת? מה קורה לו אחרי המוות? מה כל זה אומר לי? מה עושים עכשיו?
אך השאלה היא מה אנו צריכים לעשות עם כל אותם הרגשות??
אני חושב שאסור לך לשקוע בעצמך. כאשר אדם שוקע במוות, זה יוכל להשתלט עליו, במיוחד עם מדובר באדם שהיה קרוב אליו (שלא נדע), ואני חושב שהתורה, וכל הלכות האבלות יוצרות לנו מסגרת לאבלות, אבל לא מאפשרים לנו לשקוע במוות (ואני לא מאריך). גם את צריכה, ברמת המפגש שלך אם המוות, לא לתת לו להשתלט עלייך, אלא "לנצל" את המחשבות שהוא מעורר בך בכדי שיעיר אותך לפעול בכיוונים חיוביים, ולא ירדים אותך, ובכך תוסיפי עוד חיים בעולם ועוד טוב. דווקא מחשבות על המוות אמורות לגרום לנו לרצות להוסיף כיוונים של יצירה ומעשים טובים, בכדי למלא את החוסר העצום שהמוות יצר. את צריכה להתעורר למחשבה, מה את יכולה לעשות בכדי להוסיף חיים, ולצאת ממעגל המוות. זהו אתגר לא קל בכלל, אך דווקא קושי זה יכול להחזיר אותנו לחיים טובים ואיכותיים.
לסיום, אומר דוד המלך בתהילים – "טוב ה' לכל, ורחמיו על כל מעשיו". הקב"ה, בניגוד לבשר ודם, מחשב את כל מעשיו, ואין אדם בעולם שחווה רע בלא סיבה. אין לנו את היכולת להבין את חשבונותיו של הקב"ה, אך אנו יכולים להבין שיש כאן משהו שבא להגיד לנו משהו, וע"י הרהור וחשבון נפש, נוכל לקחת על עצמנו, באופן אישי, איזה עניין לתקן, ובכך גם נקדם את עצמנו, וגם נוכל לצאת מתחושת המוות שאופפת אותנו, בכך שאנו מוסיפים טוב לנו ולסביבתנו.
אם את מרגישה שעניין זה ממשיך להציק לך, ומפריע לך ברמה היומיומית, אני ממליץ לך להיעזר במישהו, אולי ביועצת בית הספר או משהו כזה.

בהצלחה רבה,
יאיר.

[תזכורת]: כתבנו מה שנראה לנו, אבל אין כמו שיחה אישית, דרכה אפשר להבהיר הכל טוב יותר, לשוחח אחד על אחד ולהעלות כל נושא שרוצים, ואפילו ליצור קשר אישי. לכן, אפשר תמיד – בשמחה! לפנות גם לקו הטלפון של חברים מקשיבים, שפתוח בימים ראשון עד חמישי בין השעות 9 ל1 בלילה, והמספר הוא: 026518388. סודיות מובטחת. אנחנו מחכים!

לשואל: אנחנו שולחים לך תשובה נוספת שנענתה למישהו שהכיר את הבחור שנהרג בתאונת דרכים, זכרונו לברכה.

שלום לך.
קראתי את שאלתך בכאב רב. שמעתי על התאונה הזו וחברים שלי גם היו בלוויה. חבר שגר בשעלבים סיפר לי על המדריך הזה, כמה הוא היה טוב ונחמד, וכבר אז הצטערתי על החיים האלה, שנקטעו בפתאומיות ללא סיבה טובה הנראית לעינינו.
לשאלתך כיצד להתגבר על החסר אין תשובה מוחלטת. פתרונות קסמים קיימים רק בעולם האגדות. צר לי, אני יודע שלא כיף לקרוא את המילים האלה, אבל אני חושב שעדיף לומר את האמת ולעזור באמת, מאשר לטשטש ולהשאיר אותך ללא תשובה ברורה.
כל משבר שמתרחש בחיינו הוא אכן משבר. הרגשות שהוא מעורר, של צער, כאב, שאלות, כל הדברים האלה אמיתיים ויש להם מקום. האדם איננו מכונה והוא לא אמור להיות כזה.
בניית האישיות של האדם היא, כשמה, כמו בניין, אבן על גבי אבן, נדבך אחרי נדבך. לפעמים אנחנו עושים תכנית איך יראו חיינו ואכן מצליחים לפעול בהתאם אליה, לפעמים אנחנו חיים בלי תכנית והדברים אכן זורמים, אבל לפעמים, וכמעט לכל אדם זה קורה, לפעמים מתרחש משבר, משהו שלא נותן לתכניות שלנו להמשיך להתקיים כפי שרצינו, שלא נותן לחיינו להמשיך לזרום. משבר כזה הוא הזדמנות כואבת, אבל הוא הזדמנות. הזדמנות לבדוק לאן באמת אנחנו הולכים, מה חשוב לנו ומה פחות, הזדמנות לחזק את האמונה בקב"ה ועוד ועוד.
אספר לך סיפור. אל ראש הישיבה שלי שהוא גם רב ישוב הגיעו שני יתומים צעירים. הוא אמר להם בצורה פשוטה וישירה שיש להם שתי אפשרויות, שתי דרכים שנפתחות מולם. הם יכולים להיות מסכנים, עצובים, לא ליצור קשרים חברתיים ולהסתגר בתוך עצמם, לרדת ברמה הלימודית, להיות כעסנים וכו' והכל יהיה מוצדק, כי באמת קרה להם דבר נורא, משבר שהציבור צריך להתחשב בו. אבל ישנה עוד דרך. הם יכולים להחליט החלטה אמיצה וקשה, להצליח למרות הכל. הצלחה שכזו היא הצלחה שמעבר להצלחה של כל אדם, כי היתומים האלה צריכים היו לעבוד קשה יותר כדי להגיע לאותם ציונים, לאותם קשרים חברתיים, ואם הם יצליחו בזה אז בעצם הם התפתחו הרבה יותר מאחרים, בנו עולם ערכים הרבה יותר עמוק, פיתחו כוחות חיים הרבה יותר עשירים.
גם לך, במישור שלך, ישנן שתי אפשרויות. אין פיתרון קסם. הכל תלוי בהחלטה שלך איך להתקדם, איך להיבנות בעקבות הכאב הזה.
אני מצרף לך כאן שאלה שהיא אחרת, אבל אולי התשובה הזו תוכל לעזור גם לך. בכל מקרה אני מציע לך להיות איתי בקשר, אם אתה רוצה ומרגיש צורך, לכתובת שמצורפת למטה, כי לפעמים יש רגעים של חולשה שבהם צריך להישען קצת, ואם אין לך מישהו אחר כי אתה מתבייש, חושש או כל סיבה אחרת, אז אנחנו תמיד כאן. . .
[היחס לפיגועים]
[שאלה:]
אין לי מושג מי הולך לקבל ת'שאלה שלי אבל אני אשאל בכל זאת. . . כל הקטע של האינתיפאדה הזאת בעקרון הכאיב לי.. ברור.. והיו לי שאלות לפעמים כלפי הקב"ה אבל אף פעם לא הרגשתי כמו עכשיו שאני מרגישה פשוט (לצערי הרב) כעס על ה'. . . הפיגוע שגרם לי להרגיש ככה הוא הפיגוע שהיה לפני כמה ימים בקפה הילל שבו נרצחו דוד ונאווה אפלבוים (אב ובת) כשנאווה הייתה אמורה להתחתן פחות מ- 24 שעות אחרי זה. . . הארוס שלה, חנן, נשאר כל כך פגוע והרוס. . . ואני אישית לא מבינה איך הקב"ה מסוגל ככה לעשות. . .?? עם כל הכבוד ועם כל ההבנה שה' מנסה אותנו אני עדיין פשוט לא מסוגלת להבין ולקלוט למה זה קרה. . . ואני פשוט לא יכולה יותר לשמוע ת'משפט שאנחנו לא מבינים את החשבונות של הקב"ה כי זה כל כך לא עונה לי. . . ת'אמת אין לי מושג לאיזה תשובה אני מצפה אבל לא חשוב. מי שיכול לעזור לי פה אני ממש אעריך את זה. זה נורא חשוב לי!
[תשובה: ]
שלום לך.
אני מצטער על ההתעכבות בעניית התשובה, לקח לי זמן לסדר לעצמי בדיוק מה אני חושב שנכון לענות לך. אני מקווה שאצליח וה' יהיה בעזרנו.
יש לי קצת בעיה כי אינני יודע אם אני כותב לאמא לשבעה ילדים, לחניכה בתנועת נוער או לסתם שמיניסטית ממוצעת. אנסה לנסח את הדברים באופן שיתאים לכולם ואם הם לא יהיו ברורים את תמיד יכולה לשאול שוב.
את לא רוצה תשובה של 'אנחנו לא מבינים את החשבונות של הקב"ה' כי זה לא כל כך עונה לך כלשונך. אל תביני לא נכון, אני מאוד מבין את המצוקה שלך וחושב שהיא נכונה ואמיתית. בואי ננסה תשובה קצת אחרת. לא לגמרי אחרת אבל קצת.
נכון, איננו יודעים כלל מדוע אנשים מסוימים אלו נהרגו. לא נאמר חס וחלילה שזה בגלל חטאים מסוימים, בגלל שהם היו חייבים בדין ושאר דברים. מפורש בספרי הקודש שזה לא כך אלא הפוך לגמרי. הרוגי מלכות מוגדרים כהרוגים בלי סיבה שתלויה בהם אלא בגלל חשבונות אלוקיים שהם מעבר לידיעת האדם. לכן הם תמיד נקראים קדושים ואפילו אם הם היו רשעים בחייהם יש להם דין של צדיקים שמספידים אותם וקוברים אותם בכבוד וכו'. ודאי שהדבר הוא כך במקרה הנורא שאנחנו מדברים עליו עכשיו שרבים הסיפורים על צדקותם של הנרצחים.
את שואלת את עצמך איפה פה התשובה האחרת, הרי זו אותה תשובה. רגע, רק התחלנו.
נכון, איננו יודעים את הסיבה למוות הפרטי שלהם. זו עדיין לא סיבה לא לדעת כלום וחובה עלינו לדעת את מה שאנחנו כן יכולים.
תארי לך שלא יהיו פיגועים. זה נראה לך עתיד ורוד מאוד, יפה ביותר.
לא לקב"ה.
מה?!, אתה שומע מה אתה אומר?!
כן, ובכל זאת אני אומר זאת. אם אין יותר פיגועים אז אין יותר סיבה לחשוב שהערבים הם אויב, אין סיבה לחשוב שצריך לתקן משהו רוחני, אין סיבה לחשוב שאנחנו צריכים לשאוף לעתיד גדול הרבה הרבה הרבה יותר, אין סיבה לחשוב על טיב הקשר שלנו עם הקב"ה כי הכל כבר טוב.
זה ממש כמו בתפילה. הקב"ה מביא לנו צרה ואנחנו צריכים מתוכה להזכר בו, להתפלל אליו ולגדול, ובהרבה.
אם היינו לומדים את הלקח כבר מזמן המצב היה טוב יותר, אבל אנחנו עם עקשן, עם שלא ישנה את דרכו בקלות, עם שיודע בפנימיות נפשו שהדרך שלו נכונה ורק כלפי חוץ לא יודע מהי הדרך הזאת ולכן אין הוא משנה את דרכו עד שהוא ממש ממש מוכרח לעשות זאת, עד שמכופפים לו את היד אחורה. כאלה אנחנו. העקשנות שלנו היא בגלל הגדלות שלנו והיא גם הסיבה שלוקח לנו זמן ללמוד. אנחנו בטוחים שאנחנו חכמים כי אנחנו באמת כאלה, אבל כידוע את החכמים הכי קשה ללמד. . .
ואם מסתכלים על זה ככה אז כל ההסתכלות היא אחרת לגמרי. השאלה היא לא על ההרוגים- הם קדושים וטהורים ולהם טוב עכשיו. השאלה היא על הכאב שנשאר לנו כאן, לאלה שעדיין חיים ומרגישים כל כך רע, כאילו האבא שלהם שבשמים, מי שאמור לאהוב אותם ולדאוג להם יותר מכולם, מתאכזר אליהם סתם, בלי סיבה. עכשיו בעצם 'פתרנו' את השאלה הזאת והבנו שפשוט מאוד, יש לו תכנית לחנך אותנו והבעיה היא בנו, אנחנו העקשנים.
את רוצה להרגיש שהמוות הזה היה במקום?, שהוא לא היה סתם עם סיבה שמובנת לך?
תגרמי לזה שתהיה לו משמעות, תגרמי לזה שהוא ימלא את מטרתו ושעם ישראל יפסיק להיות עקשן כזה. תתחילי מעצמך, מלימוד של מה צריך לשנות ולמה, תתמלאי בתכנים האלה, בידיעות האמוניות האלה מה צריך להיות, מה חייב להיות המעמד של עם ישראל בעולם, מה חייב להיות היחס של עם ישראל לארצו. תמשיכי בהפצת הרעיון הזה הלאה. קחי את המוות הזה ותהפכי אותו לדבר מועיל כמו שהקב"ה רצה שהוא יהיה ואל תישארי עם השאלות, כי אז באמת את בחרת להפוך את המוות הזה לרע. אם חינוך על ידי ענישה לא מועיל אז הוא עונש רע כי יוצא שהיה עונש והוא לא קידם בכלום. אם לומדים ממנו אז הוא טוב, או לפחות יוצא ממנו טוב ויותר מובן למה היה צריך עונש. אם תהיה או לא תהיה תועלת לחינוך הזה שהקב"ה חינך אותנו במוות הזה זה דבר שתלוי רק בנו, כיצד אנו נמלא או לא נמלא את המוות הזה במשמעות אמיתית ונכונה. הפסוק אומר 'הצדיק אבד ואין איש שם על לב' (ישעיה, נז', א') ומסבירים שכאשר מת צדיק ואף אחד לא שם לב לדבר, לא לומד מזה כלום, אז מותו של הצדיק הוא אבדה. כאשר לומדים ממותו של צדיק אז כידוע 'מיתת צדיקים מכפרת', 'צדיקים במיתתם קרויים חיים' וכן במאמרים רבים נוספים. צדיקים אלו שמתו בפיגועים יכולים לכפר עלינו ולהמשיך לחיות כפי שאנו רואים בזה שמספרים על מעשיהם הטובים, לומדים מהם ומפרסמים את זכויותיהם בגלל אופן מותם. בנו תלוי האם נמשיך דרך זו וניתן למוות זו משמעות או שניתן למיתת צדיקים אלו להיות אבדה שלא מקבלים ממנה דבר.
אנו אומרים 'ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה'. המשמעות הפשוטה היא שאם נוהגים בדרכים אלו אז לא מתבצע משמים דבר רע. אבל יש לזה עוד משמעות, המשמעות שלמדנו עכשיו. אם בעקבות הרעה אנחנו נהיים טובים יותר ולומדים ממנה את כל מה שאנחנו יכולים ללמוד אז ממילא אנחנו נראה שהיא לא רעה, שהיא באה להיטיב לנו. נכון שזה קשה להיות טובים יותר ושהשיעור הזה הוא קשה וכואב, אבל מה נעשה שרק ככה אנחנו לומדים.
אני אבא ויש דברים שאני אוסר על הבת שלי. לפעמים אין לי ברירה אלא להעניש אותה. תאמיני לי שאני עושה את זה כמה שפחות ותאמיני לי שגם במינון שאני עושה את זה כואב לי הלב על מה שהענשתי אותה הרבה יותר ממה שכואב לה העונש. תאמיני לי שאני מתייסר הרבה יותר ממנה על זה שרק ככה אני יכול לגדל אותה להיות אדם טוב יותר, אבל אין לי ברירה כי האפשרויות הן או שהיא תהיה אדם פחות טוב ממה שהיא צריכה להיות או שהיא תקבל את העונש ותלמד ממנו. הכי הכי כואב לי כאשר אני מעניש אותה והיא לא לומדת, כי אז לשנינו כואב סתם. היא נענשה ולא למדה מזה ואני הענשתי ולא לימדתי בזה. פשוט סתם עונש. עונש בלי תועלת.
ככה גם הקב"ה.
אז תעשי שיהיה לך ולו טוב, תעשי שהמוות הזה לא יהיה ארוע שהוא רק כואב אלא גם ארוע שיצאנו ממנו אנשים טובים יותר.
בבקשה, בבקשה תעזרי לקב"ה ולך.
זהו. אני את שלי סיימתי. כתבתי מהלב ואני מקווה שהדברים ייכנסו אל ליבך ויעשו את פעולתם. אני רק חייב להסביר עוד משהו- כתבתי מהלב כי כמוך, גם אני למדתי את השיעורים האלה, את התסכול הזה על בשרי, והיום אני חושב שאני אדם טוב יותר.
האחראי על האתר יצרף לך קבצים שאחרים כתבו בנושאי היחס לפיגועים. אין לי מושג מה כתוב בהם ואני יכול רק לקוות שהם יועילו לך כמו מה שאני כתבתי ואולי אפילו יותר. בכל מקרה, את תתני לשום דבר בעולם להרוס לך את האמונה, כי הרס האמונה הוא הרס החיים. תאמיני לי.
רק עוד דבר אחד. אני כתבתי בצורה קצת חריפה, כאילו כאשר רואים את הדברים ככה העונש הופך לדבר טוב שכיף לקבל אותו. ודאי שאין הדבר כך. כתבתי כך כדי לאזן את ההרגשה העוצמתית מאוד של ה'כעס' (כלשונך) שיש לך על הקב"ה. אנא, קבלי את הדברים בהבנה ואל תדחי אותם בגלל חריפות הלשון. את תמיד יכולה לשאול שוב אם הדברים לא התקבלו על דעתך, אותי או כל אדם אחר.
מקווה שהצלחתי,
יהונתן.