הודעה מהאתר
שלום. יש לי שאלה.. אני מאמינה שיש מישהו מעלי כי רוב הדברים בעולם הם דברים שלא בדרך הטבע, אבל איפה הוא נמצא שיש מלחמות, פיגועים, מחלות, תאונות?! יש המון רוע בעולם. וברגעים האלה נראה שכביכול לא אכפאת לו ממנו.. ולמה אי אפשר לצמוח גם בלי קשיים?? הכל חייב להיות מתוך רוע?
לשואלת היקרה, שלום!
אנסה לסכם בקצרה את השאלה שלך (שבעצמה קצרה):
יש בורא עולם. אם כן, למה יש בעולם דברים לא טובים כמו מלחמות? ולמה אי אפשר לצמוח גם בלי קשיים?
למעשה בשאלה השניה ענית על השאלה הראשונה. הדברים ה´לא טובים´ מטרתם היא שנצמח. נותרה רק השאלה השניה, ובה נתמקד: למה אי אפשר לצמוח בלי קשיים?
חשבתי על השאלה שלך בזמן שיעור קשה וקצת מתסכל, שהיווה בהחלט רקע מתאים לשאלה הזו…
בתמצית, התשובה שאציע לך היא זו: בשביל לצמוח צריך לאתגר אותנו, והמרחק בין מאמץ לסבל הוא קטן.
עכשיו אסביר את כוונתי. ב´´ה, רובנו דוברים את לשון הקודש כשפת אם. ללשון הקודש יש פריווילגיה משמעותית: יש קשר מהותי בין המילה – למשמעות שלה. ממילא, קשר בין שתי מילים יכול ללמד אותנו המון. המילה ´סבל´ קשורה לסבלים, למשא, ולכן משמעותה היא ´משהו שקשה לי לשאת´. אין כאן נקיטת עמדה לגבי הדבר הזה שקשה לי לשאת אותו, האם הוא טוב או רע. אני רק אומר שזה כבד לי. גם למילה ´צרה´ משמעות דומה: משהו שמצר לי, שאני מרגיש קצת חנוק ממנו. שעושה לי קלסטרופוביה. שאין לי מקום בשבילו בלב. גם פה לא נקטתי עמדה שיפוטית לגבי הדבר הזה, אלא הסתפקתי בהבעת רגש של קושי. וכך גם המילה שהשתמשת בה את – ´קושי´. אין בה הבעת עמדה אם זה טוב או רע, אלא רק הבעת רגש: קשה לי! (אגב, אפשר לומר זאת גם לגבי המלה ´רוע´, שמשמעותה היא רק משהו רעוע ולא יציב, ולא מעבר לזה, אבל זה כבר סיפור אחר).
אם כך, בכל המילים הללו אנחנו מבטאים רק את הקושי שלנו לשאת את המצבים הללו, אך לא שוללים אותם, ולא מתארים אותם כרעים או כלא מוצדקים.
כשמנסים לקדם מישהו – אין ברירה, אלא לאתגר אותו. אחרת הוא לא יעבור אף פעם את סף ההרגל שלו, את מה שהוא חושב שהוא מסוגל! היכולות שהקב´´ה טבע בנו הן הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים, ואם לא יאתגרו אותנו – אף פעם לא נוציא אותן אל הפועל. ממילא, התחושות שנוצרות בנו מול האתגר הן ´קושי´, ´צרה´, ו´סבל´, כי בשלב הראשון אנחנו לא מוצאים בנקל כוחות להתמודד איתם.
הרבה פעמים מאמץ מתורגם אצלנו בנפש – לקושי. דמייני לעצמך מישהו שאיתגר את עצמו בריצה ארוכה. בשלבים מסוימים הוא יחוש סבל, כשבעצם מה שיש מאחוריו זה מאמץ מתמשך. הגוף מתאמץ ומתאמץ, וזה לא בא בנקל, ואז הנפש מתרגמת את זה לקושי או לסבל.
יוצא מזה שאם נתבונן פנימה, נגלה שהרבה מהדברים שאנחנו חווים כמטרדים וקשיים הם בסך הכל מצבים שדרשו מהנפש או מהגוף שלנו מאמץ, ולכן נחוו כך. תחושת הסבל נוצרה או מעצם אי-הנוחות שבהימצאות במצבים כאלו ש´גדולים עלינו´, או מהקושי שלנו להתאמץ ולגייס כוחות להתמודד עם המצבים הללו.
הראיה למה שהצעתי כאן היא מאנשים שחוו מצבים גופניים או נפשיים קשים, ובדיעבד אומרים שלמדו מהם הרבה. יש מהם אפילו האומרים שבדיעבד לא היו מוותרים על ההתנסות הזו! (אישית, קשה לי מאוד לשמוע את זה!). לכתחילה הם אמנם לא היו בוחרים בתרחישים הללו, אך בדיעבד הרווח שהם קיבלו מהם גדול מאוד. אני לא הייתי מעז להגיד את זה, אז אני מצטט אותם…
לסיכום: חוסר הנוחות שבהתמודדות עם מצב מאתגר מתורגמת בנפש לקושי, והמאמץ לגייס כוחות מתורגם גם הוא לסבל. אם אף פעם לא יאתגרו אותנו – נישאר פשוט תינוקות…
אני מאוד לא אוהב את המשפט ´קח את הבאסה בסבבה´, כי הוא מציע אמנם להשלים עם המצב, אך נוקט כלפיו עמדה שלילית. עמדה שלילית מתאימה לשפות אחרות (כדוגמת השפה שבה המשפט הזה), ולא ללשון הקודש. אני מאמין שאם נתבונן, נגלה שהבאסה היא לא באסה, אלא אתגר שבחרנו בו לטובתנו. אם נחזור לדוגמא של הריצה, אז אולי המשפט צריך להיות: קח את הבאסה בסיבוב…
בהצלחה בריצת החיים, ולא לשכוח לשתות!
אלעזר
