למדתי בתורה (בבראשית) שאסור לבן אדם להתאבד, כי הוא נברא בצלם אלוקים. אני לא מבינה-איך ה' יכול לאסור ממנו כזה דבר- הוא הביא אותנו לפה כדי שיהיה לנו טוב, אז אם רע- שיתן לנו להחליט אם אנחנו בכלל רוצים ממנו טובות כאלה "טובות"!!! אולי התפקיד שלנו הוא לתקן את העולם, אבל אם בן אדם ממילא לא עושה פה שום תיקון, והחיים שלו מאוד לא טובים- למה אסור לו לסרב לשליחות הזאת? ה' הביא אותנו כדי לדפוק אותנו ושנסבול?!
שלום וברכה,
אכן, החיים הם מתנה שניתנה לנו מריבונו של עולם ואיסור חמור הוא לאבדם בידיים. הגמרא בגיטין מביאה שילדים שנשבו בזמן החורבן, שקלו איבוד עצמם לדעת לאור הגורל הנורא שיועד להם (והיה כרוך בעבירות חמורות עליהן יש להיהרג ולא יעבור). שאלו הילדים את הגדול שבהם אם יש להם חלק לעולם הבא.
מכאן ברור שהתפיסה הכללית היא שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא. אין זה מענייננו כאן לדון בהיתרים יוצאי – דופן כשאול המלך, וכגמרא הנזכרת.
חשבי לרגע:
מה דינו של רוצח ?
מה דינו של אדם שרוצח את אביו?
ואת עצמו?
הבנה זו היא אנושית- כללית, ובמדינות רבות קיים איסור מדינה על נסיון התאבדות. שמעתי שפעם אף היה מקום בו נקבע בחוק עונש מוות על נסיון התאבדות…
הייתי פעם בהלוויה של בן יחיד שקיפד חייו. מי שרואה הורים כאלו בהלוויה, מוציא מראשו את הרעיון הזה. לא פעם אני משתוקק עד כאב להראות לאדם שקיפד את פתיל חייו, את צאצאיו ההולכים בדרך ישרים למופת. לו רק היה יכול לראותם…
די לנו ללכת לבית חולים, או בית אבות, ולראות כיצד אנשים נאבקים על עוד יום בעולם הזה, לעיתים באיכות חיים שנראית לנו קשה מנשוא.
אולי יסוד אי ההבנה של השוקלים אפשרות נוראה כזו, היא ההגדרה של מצבו של האדם. אם רע לו – אין הוא חפץ חיים. מי מחליט שרע לו עד כדי כך?? הרי יש נכים יצירתיים כהלן קלר, ניצולי שואה שבנו משפחות למופת, ישישים בכיסאות – גלגלים שמסבים אושר למשפחותיהם, בדיוק כפי שיש אומללים למרות היותם בריאים ושלמים, בעלי משפחות וממון.
יסודו של דבר הוא שאין אושרו של האדם תלוי אלא בו. גם אם אין לו בחירה בקביעת הבא עליו, תמיד יש לו בחירה כיצד הוא יקבל את הדברים. גם הבנה זו היא נחלת רבים. אמר פילוסוף גוי: מי שיש לו 'למה' למענו יחיה – יוכל לשאת כל 'איך'. ידוע ומומלץ בהקשר זה ספרו של ויקטור פרנקל 'האדם מחפש משמעות'.
כאנשים מאמינים ניתן להוסיף: אנו מאמינים שאין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו. שכל מי שקיבל ניסיון – קיבל בהתאמה כוחות נפש לעמוד בו (ואולי אף לגדול בעקבותיו?). הנסיון לחמוק מהתמודדות זו, בבחינת 'השאול בית מנוס לך' , הינו כפירה מוחלטת בהשגחת ה', שלא לדבר על מידת התבונה שבה (באמת אפשר 'לכפות' על ה' שלא תתמודד במה שהוא חפץ? האם המוות הוא סוף פסוק? ). כל זאת מבלי לחשוב על המשא הקשה מנשוא שמטיל האדם לנצח על כל אוהביו (אבל, צער, רגשי אשמה עזים, הרהורי- סרק נצחיים בנוסח: 'לו רק אמרנו לו בזמן ש..' ) .
כל זה כגישה כללית כלימוד עצמי.
אך מעבר לזה חלילה לנו לשפוט אדם מסוים שביצע מעשה מזעזע כזה. ההלכה מורה לנו לדונו לכף זכות: שמא התחרט ברגע האחרון, שמא באמת היה חלק מאותו פרומיל זעיר שבאמת ה' נוטל ממנו את הבחירה החפשית, וכדומה. האלוקים בשמיים ישפוט בצדק כל נעלם.
לעצמנו ולסביבתנו, נטה אוזן קשבת בכל עת, נושיט כתף תומכת, וממחטה לדומעים, ואחרי הכל נאמר: "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י-ה. יסור יסרני י-ה ולמוות לא נתנני".
כל טוב
יעקב, חברים מקשיבים
